מתמכרת לתחושת האי-וודאות הנמשכת כבר תקופה ארוכה, כשראשי טעון במחשבות, בתהיות.
הרגשת הסחף נושאת אותי מעלה מעלה, ללא חשש שמא אפול או אמעד.
גופי השמוט, בהיותו מלא צפייה- נתון למעשיי היומיום.
הטלטלה תוקפת את כל אורחותיי, תוקפת ולא מרפה.
בהיסוס קל, מסיטה מבטי לעבר הרחוב ההומה
ומפרי דמיוני מחפשת משמעות בכל פנייה.
מקשיבה בדריכות לרחשי הצעדים המתעתים בגופי ותופסים אותו בחוזקה, בשבריר שניייה.
ליבי הכאוב מעביר מסר לכל איזור- בַּשְׁבִיל אל הנצח,
בהיות הרוח נושקת על עורפי לאיטה.




