השמש שקעה.
נשכבתי על המיטה מחבקת את הכרית ועוצמת את העיניים חזק.
המחשבות מטריפות לי את הראש, הלב מדמם בלי הפסקה.
לב שלי. תבריא!
הדמעות, אין דמעות. אפילו המאמץ שהשקעתי בלהוציא אותן לא נותן להן לנזול יותר.
אני שוכבת על המיטה, בדיוק באותו המצב כמו שנה שעברה.
בדיוק באותו היום שגיליתי.. שגיליתי שהוא איננו.
הגוף חלש, לא זזה ממקומי. מנסה לדמיין אותך שוכב פה מלפני, מסתכל עלי, מלטף לי את הפנים, מנשק אותי, מחבק אותי, נוגע בי.
אני מדברת אליך. אבל אני לא שומעת תשובה, רק השקט. השקט הוא הדבר היחיד שמדבר אלי.
אני מסתכל עליך, מביט בך כמו באותו היום שזה קרה והלב, רוצה לדמם אבל לא מצליח. הוא לא פועם יותר.
מסתכל עליך רוצה לענות לך על תשובתיך, ללטף לך את הפנים, לנשק אותך, לחבק אותך, לגעת בך.
אבל את לא שומעת אותי, רק השקט מדבר.
אני נוגע ביד שלך בתקווה שתרגישי, שתדעי שאני פה, לצדך, לא עוזב אותך.
אבל את רק רועדת ומעלה את השמיכה עד הראש ומנסה לבכות.
אל תנסי לבכות, אין טעם. אני לא באמת פה.
תמשיכי את חייך, תתני לליבך להתאושש, תשמרי על הדם בתוכו, תרגישי אותו עובר בעורקיך כל עוד את יכולה.
אני שוכבת במיטה, מדברת לעצמי.. אני יודעת שהוא שומע אותי. גם אם הוא לא עונה לי. אני מחבקת את הכרית, ומדמיינת את ההרגשה
מספרת לו כמה אני אוהבת אותו וצמרמורות עוברות בגופי, אני מעלה את השמיכה עד הראש.
"לאאאאאאאאאאאאאאא" אני צועקת.
"תעזבי אותי מטורפת!!" אני מכניסה לה סתירה לתוך הפנים והיא נבהלת.
"גב' מאור תרגעי.. זה תכף יעבור" היא אומרת לי, כשאחד הרופאים טופס בידי בחוזקה והיא מכניסה לי מחט לתוך היד.
הרפתי, אני מרגישה את חומרי ההרגעה בתוך גופי, הם גורמים לי להתרחק ממך, לשכוח, להרגע. אני לא רוצה.
הכל מעורפל...
