לאבא...

קשה לי להבין אותך. מכל האנשים בעולם, אתה אמור להיות אבא שלי, שאוהב, תומך ועוזר לי. אני לא מבינה, למה לפעמים, אתה מפסיק להיות אבא והופך להיות סיוט.
במקום לאהוב ולתמוך בילדים שלך, אתה מתרכז באיך לעשות להן את החיים קשים. שום דבר שאני עושה לא טוב בשבילך. כל מה שאני אומרת לא מספיק טוב בשבילך. אתה חי בשביל להעביר עלי ביקורת מהסוג הכי פוגע ואגרסיבי, להסביר לי פעם אחרי פעם כמה אני נוראית, לומר לי דברים פוגעים כל כך, מרגיזים כל כך. אם אני מספרת לך על משהו לא טוב שקרה לי, אתה דואג להוציא אותי קודם כל בתור האשמה העיקרית, לא משנה מה קרה. זה לא אמור להיות ההיפך? אתה לא אמור להיות בעד הבת שלך? אתה לא אמור לאהוב אותה, לכבד את דרך החיים שלה?

שום דבר לא חשוב לך יותר, חוץ מדבר אחד - הכבוד שלך. אם אני מעירה לך, אפילו בשיא העדינות, שאתה עושה משהו שמפריע לי, אתה מתפרץ וצועק עלי. שחס וחלילה "לא אגיד לך מה לעשות". כמו ילד קטן. אין לך חשיבה של בן אדם נורמאלי - להתחשב באחרים. זה פשוט לא קיים אצלך, ולא רק בקשר אלי.

תמיד הגאווה, "להראות שצריך לעשות רק מה שאתה אומר". אני יודעת שהתחנכת בבית שמרני מאד, שככה היו הדרכים שם, אבל זה כבר לא כך היום. אני בת 18, אדם שלם עם רצונות משלו, רגשות משלו ודעות משלו, ומותר לי גם לא להסכים איתך בכלל. זה שאינני מסכימה איתך, לא אומר שאתה צריך לריב איתי כל הזמן, ולהפוך כל זבוב לפיל. אתה מרגיז אותי בעקשנות שלך, ברצון הבלתי מתפשר להצדיק את רגש הגאווה שלך, שניצחת בעוד ריב מיותר. בשביל זה, אתה מוכן לעשות גם דברים כל כך טיפשיים. זה ההבדל ביני לבינך. אם אני טועה, אני מתנצלת, מוחלת על הגאווה. אם אני רואה שההיגיון שלי מפנה מקום לכעס, אני מוותרת. אבל נמאס לי תמיד לצאת זו שלא בסדר, רק בגלל הדיבוק שלך לשמירת הכבוד שלך. נמאס לי שאם אמרתי משפט אחד שקצת מפריע לך, אתה מוכן ומזומן לכאסח מיותר. אתה מכיר אותי. אתה יודע שאני לא נשארת חייבת. למה אתה לא יכול לוותר לפעמים? למה אתה תמיד מעלים את ההיגיון לטובת ריב מטופש? למה כל דבר שאמרתי מסתכם בזה שאתה מרגיש שאין לי כבוד אליך, שאני חצופה? אני כבר לא בגיל שאתה יכול לקרוא לי "חצופה", אבא.

אני יודעת שהתנהגת ככה לכל האחים שלי ואתה עדין מתנהג ככה. עד שהם רצו לעזוב את הבית. עכשיו כנראה, זה תורי,. אבל אני לא כמו האחים שלי, אבא, שתמיד שתקה וספגה ממך הכל. אני עונה לך, אני לא נשארת חייבת לך ולמילים הפוגעות וחסרות ההיגיון שלך. מי אתה בכלל שתדבר אלי ככה, ומי אתה בכלל שתעביר עלי ביקורת בצורה כזו? זה שאתה אבא שלי, זו כבר לא תשובה מספיק טובה. הורים נורמאלים לא מדברים ככה לילדים שלהם, ולא מעליבים אותם פעם אחרי פעם, אבא. אומרים שהילדים לומדים מההורים שלהם איך להיות מבוגרים, אז אם ההתנהגות שלי בתור מבוגרת לא מוצאת חן בעיניך, אולי אתה צריך להביט בעצמך פנימה. לפני שאנחנו אבא ובת, אנחנו צריכים להיות בני אדם. מיותר לציין שאתה לא מבין את זה.

מצחיק אותי, שעם אנשים מחוץ לבית אתה האיש הכי מקסים ולבבי בעולם, ואת האגרסיביות שלך תמיד הקפדת להוציא בבית. זה כל כך פתאטי.

אני לא מסוגלת לדבר איתך יותר. וגם לא רוצה. אני לא יכולה לספר לך כלום, כי תמיד תחפש מה לא בסדר בי, במקום להיות בעדי. המשפחה היא מקום שבו אנשים יודעים שיהיה להם תמיד מקום חם, שתמיד יהיו שם בעדם, ואתה לא איש חם. יש לך רק מזג חם. אני מקווה שאעזוב כמה שיותר מהר את הבית. אני מקווה שאם תבקר בדירתי העתידית, אני אוכל לירות עליך בחזרה את החיצים הנפשיים שירית בי כאן.

קשה לי לומר את זה, אבל אחרי כמעט 11 שנים של חבטות נפשיות ממך, אני כבר לא אוהבת אותך כמו שאהבתי פעם. וגם לא מכבדת אותך. אני יודעת שאתה תמיד תהיה אבא שלי, אבל נוכחותך גורמת לי אי נוחות. אתה הבאת את זה על עצמך, ורק אתה אשם בזה. אתה צריך להתבייש בעצמך, בהתנהגותך, בחוסר ההיגיון שלך, ברדיפת הכבוד חסרת המעצורים, באופייך הקשה, ברצונך האידיוטי להיות "מנהיג הבית הפטריאכלי של המאה העשרים ואחת". נמאס לי ממך.