חצוצרה בואדי- המשך מקורי.

במסגרת ספרות הרחבה, המורה הטילה עלינו משימה לעשות עבודה על חריגות.
אני התמקדתי בחריגות שמופיעה בספר "חצוצרה בואדי", של סמי מיכאל.
בגלל שלא אהבתי את הסוף של הספר, בחרתי להמשיך אותו וזה מה שיצא בעצם.
ממליץ לקרוא את הספר, מי שרוצה ואוהב לקרוא 😊
ועכשיו, את הסוף שלי.

תהנו:
אני מתעוררת שטופה זיעה קרה. בחלון אור בוקר. אני ממששת את עיניי כמסירה את קורי השינה מעליהן ומבחינה במרי הישנה במיטה השנייה שנת ישרים כשמחצית השמיכה על הרצפה ומחציתה האחרת מכסה את ירכיה הארוכות.
אני מתיישבת במיטתי והשינה רחוקה ממני כמרחק שנות אור. הסרתי מעליי את השמיכה, מורידה את רגליי בעדינות מהמיטה ותרה אחר נעלי הבית. משמצאתי אותן, אני נועלת אותן אך הזיכרון מקשה עליי לקום. אני מעבירה את לשוני על שפתי שלא ידעו מקץ שנתיים נשיקת גבר. הכאב הנולד בחזי משתהה שם ודמעות של עצב מוצאות את דרכן במורד לחיי, יוצרות אחריהן שבילים דקיקים וזוהרים, המוצאים את מותם בין שפתיי.
עפעפי עיניי נעצמים מכובד הכאב, ותמונתו בהבזקים קצרים מופיעה אל מול עיניי.
בשנייה אחת מהוססת כמעה, אני קמה ממקומי וצעד-צעד אני מתקדמת לעבר מיטת התינוק. 'כל-כך יפה', אני חושבת לעצמי בשעה שאני רואה את ילדי ישן במיטה ואצבעותיי מטיילות בשמחה מהולה בעצב על פניו.
"אתה דומה לאביך" אני לוחשת לו, אך מילותיי עפות יתומות בחלל החדר.
"את עוד תגרמי לילד הזה לנטיות התאבדותיות", נשמע קולה הצלול של מרי.
"את לא ישנה?"
"איך אוכל לישון אם את מדברת לעצמך?"
"אני מצטערת" אמרתי, משפילה את מבטי לרצפה ומנגבת את הדמעות.
"אל תצטערי", אמרה מרי והניחה את ידיה על כתפי.
"אני מתגעגעת אליו", הרשתי לעצמי לומר.
"מה דעתך על ספל קפה ריחני משיב נפש? אה?"
"אקבל בשמחה."
הלכנו שתינו חבוקות לכיוון המטבח ומצאנו שם את סבא יושב כשמפיו עולה עשן נרגילה.
"מה אתן עושות ערות בשעה כ"כ מוקדמת של הבוקר?", שאל סבא משהבחין בנו.
"אלכס", אמרה מרי וסבא שתק, כאילו אין צורך להוסיף עוד מילה.
מרי הכינה במהירות קפה לשלושתנו וצירפה לצידו גם צלוחית עם העוגיות של אמא.


---------
ראיתי דקל שכפותיו מתחבטות ברוח בפראות כאילו אצבעות סמויות מדגדגות את שרשיו. המזרן שקע וגנח על-ידי ואני מוסיפה להסתכל בצמרת המשתוללת לה בלי חשש במרומיה. אצבעותיו המחוספסות היו על מצחי והשתרגו בכפות הדקל כדי להרגיען.
גופי התקשח ונצמד לגזעו של הדקל הממאן להתמסר לרוח. אצבעותיו היו על עיני וראשי התנער והכפות שבו אל הרוח החופשית ואצבעותיו ירדו אל פי וגלשו אל צוארי. לרגע קפאו הכפות כמתנשמות לאחר ריקוד סוער וכוכבים ניצנצו ביניהן. מיד ניעורו לחיים מחודשים כאילו שמעו נעימה רחוקה שאין לעמוד בפניה. אפילו גזע זע כשריחפה כפו על חזי. והרוח ואלכס לוחשים ומנשבים ואני איני שומעת מפני שאגת הכפות והגעש בבטני. והגזע זקוף-זקוף, כמבקש להתרומם ככל שיניחו לו שרשיו.
----------
"הודא, הקפה שלך מתקרר", אמר לי סבא והעיר אותי מהזייתי שחיממה את גופי והפכה את אקלים אזור גופי הדרומי לאקלים של אזור טרופי.
"אני מצטערת", אמרתי וניקיתי מעל מצחי את אגלי הזיעה שניגרו עליו.
"אין לך על מה להצטער", אמרו סבא ומרי בפה אחד. העיניים שלהם התמלאו חמלה כלפיי. שנאתי את זה.
בבת אחת קמתי מהשולחן ונכנסתי לחדרי. השמש כבר הפציעה.
אלכס עוד ישן במיטה ואני מסתכלת עליו. ריסיו הארוכים, משל היו של אביו, צנחו ופיו נפער קמעה בשנתו ובקרבי המה יער של ציפורים. כבשתי את כאבי אך דמעה אחת מרה במיוחד מצאה את דרכה החוצה מבין זגוגית עיניי.
הרמתי בחטף את ספר שיריו של יהודה עמיחי וקירבתי אותו לליבי. עצמתי את עיניי, נשמתי נשימה אחת רפה ופתחתי את הספר.
" הארץ יפה.
אפילו אויבים מסביב מקשטים אותה
בנשק מבריק בשמש
כמחרוזת על צוואר.

והארץ ארץ חבילה:
והיא קשורה היטב והכל בה, והיא קשורה חזק
והחוטים לפעמים מכאיבים." (מתוך "אהבת הארץ", יהודה עמיחי)

"החוטים, הם אלו ורידייך, ילדי, שבהם זורם דם ערבי ודם יהודי יחד. אולי עשיתי טעות כשלבסוף הענקתי לך את המתנה הגדולה ביותר, מתנת החיים, אך המציאות הקשה, הנקשרת לעיתים עד כדי רצון לקרוע מעלייך את רוע הגזירה, היא מציאות קשה, אך מכל מכשול ומכל ..." קולי נשבר מעט ודמעות החלו מציפות את עיניי.
"אך מכל מכשול ומכל מהמורה בדרך למדים, למדים ומתפתחים. והיום אני נשבעת, אני מבטיחה לך בני האהוב, שלעולם לא אעזוב אותך.
גם ביום הכי קודר בשנה, אהיה לך מגדלור באפלה. ביום הבודד ביותר אהיה שם, בשבילך.
אני מבטיחה לך בני, אלך איתך בכל צעד ושעל, אתמוך בך ואוהב אותך.
אתה הוא ילדי, יחידי" אמרתי , ונשבעתי.