סיפור מדהים שקראתי ..
והחלטתי להעלות אותו לאתר [לפה] ולהראות לכם כמה שהוא מרתק ומדהים !
כל הזכויות שמורות-איתי לב
עריכה :גל נ' קוסטוריצה
ח נ ה
"סליחה ,אפשר לשבת ? " שאלתי אותה .
היא הרימה מהמושב הסמוך מעיל ג'ינס משופשף ומזוודה דהויה , הניחה אותם באדישות על ברכיה ,ונפנתה אליי מבט חודר ומאשים.
הסתכלתי בביב וחיפשתי מקום אחר , אבל האוטובוס כבר התמלא , וכמעט כל הנוסעים תפסו את מקומם.
בספסל ממול ישבה גברת עם כובע קש צבעוני שעקבה אחרי בעיניים חשדניות, וכשהבינה שאני עוד מחפש מקום, מיהרה להתרווח בהפגנתיות על כל המושב , כך שלא נשארה לי ברירה .
השתחלתי בזהירות בין מעקה המושב לבין המזוודה הדהויה והתיישבתי לצידה באי-נוחות, ולמרות שחייכתי חיוך מתנצל היא התעלמה , ואני כבר התחרטתי שלא נשארתי לעמוד .
אלמלא התינוקת האתיופית שישבה על אמא שלה מושב אחד קדימה ועיקמה אליי את פרצופה כדי לרומם את רוחי, הייתי מרגיש כמו פושע על דוכן הנאשמים.
מכיוון שאני נוסע קבוע באוטובוסים ף, במהלך השנים פיתחתי לעצמי מין תכניקת נסיעות משלי : לרוב אני מתיישב במושב שמאחורי הנהג כדי לשמוע מוזיקה , ואם המקום שאני אוהב כבר תפוס , אני מתחיל לסרוק את הנוסעים במהירות ומחפש לי מישהו שנראה משועמם, ומתחיל לפטפט איתו .
הפעם משפחה חרידית שלמה הצטופפה במקום שלי, מאחורי הנהג, ולכן נשארה רק האפשרות השנייה .
אבל חשתי שהבחורה במושב שלצידי היא לא בדיוק הפרטנר האידיאלי למשא ומתן של מילים .
היא אמנם נראתה באמצע שנות העשרים לחייה , ממש כמוני, אבל העיניים שלה סיפרו משהו אחר .
חשבתי שיש הבן תמימות ילדותית מהולה במין כאב חנוק .
כשעליתי לאוטובוס הנהג אמר לי שנצא בשמונה בדיוק , כך שעכשיו נותרו כמעט חמש דקות לתחילת הנסיעה .
אבל בתוך האוטובוס צפוף ומחניק בשעות האלה של הבוקר, בלי להחליף עם מישהו מילה או שתיים, חמש דקות יכולות להיות ארוכות מאוד .
הבטתי בשעמום בשעון .
המחוגים לא זזו , כאילו עוד לא התעוררו . היא גם לא זזה .
הצצתי בה רק לרגע אחד מתוך סקרנות חצופה , ולא יכולתי להססיר ממנה את עיני.
ידיה אחזו בחוזקה במזוודה , ורגליה היו מהודקות זו לזו .
שריר לא זע בפניה .
היא הביטה קדימה וכאילו לא ראתה דבר .
לכודה במקומה היא ישבה לידי, ומחשבותיה , בלי ספק, נדדו הרחק .
כ"כ קרובה , הרהרתי , ועם זאת כ"כ רחוקה .
האוטובוס יצא מהתחנה המרכזית בחיפה, וכל אחד מהנוסעים כבר היה בשלו.
חלק קראוף חלקם נמנמו וחלקם סתם השתעממו , בדיוק כמוני .
ואז נזכרתי בכריך שדחפתי לפאוץ' מוקדם יותר בבוקר, וחשבתי על הבטן המסכנה שלי שבשעתיים האחרונות הסתפקה רק בבורקס גבינה קטן .
פתחתי את הפאוץ' שלי ושלפתי את נכריך, אבל הוא נראה הרבה יותר מצומק והרבה פחות טעים ממה שזכרתי , אז ההחלטתי לוותר .
ברדיו בדיוק השמיעו שיר של הביטלס , ואני חייכתי לעצמי וחשבתי שאם יהיו בנסיעה הזאת עוד שירים כאלה , אז אני מוכן לנסוע גם עד אילת, ובין מחשבה אחת לאחרת הגנבתי הצצות חטופות בשותפתי החדשה למושב,
וחיפשתי דרך לפתוח איתה בשיחה .
נשמע מעניין...
תעלי המשך :]
ממ... אוהבת סיפורים כאלה..
אפשר למצוא אותו בסטימצקי?@!
תעלי המשך : )
יאה איזה יאפהה
אהבתי תעלי המשך
QUOTE (אאללממווגגX @ 30/06/2008) ממ... אוהבת סיפורים כאלה..
אפשר למצוא אותו בסטימצקי?@!
תעלי המשך : )
כן , אני חושבת .. האמ אני יעלה עוד מעט
[=
QUOTE (נווופרי @ 30/06/2008) ממש יפה, תעלי המשך [=
😊
יש התחלות שבהן לא ברור איפה בדיוק נמצא קו הזינוק ומתי חילופי דברים בין שניים הופכים לדיאלוג .
לפעמים מספיק לאמר רק מילה אחת כדי שמירוץ המילים יתחיל , ולפעמים אפשר לדבר שעות והגיע לקו הסיום בתחושה שבעצם לא נאמר דבר .
דיאלוג הוא מין סוג של תחרות שבסופה יש , מן הסתם , מנצח ומפסיד .
אני תמיד אהבתי לזנק למסלול המילים .
אמנם פעמים רבות רצתי במהירות עד שמצאתי את עצמי מקדים בהרבה את מתחרי ובעצם מנסה לנצח את עצמי , אבל לא פעם היו לי גם מתחרים ראויים שאיתם יכולתי להתקדם צעד אחר צעד מבלי להתעייף .
כמו אצן אולימפי אני יודע מתי להגביר קצב ומתי להאט , מתי להילחם ומתי לוותר .
בסך הכל, כניראה אני טיפוס תחרותי , כי עד היום אני אוהבת לדבר. והרבה.
רק שהיא לא נראתה תחרותית במיוחד .
היא הייתה שקטנה .
שקטנה מדיי לדעתי ,וכבר שקלתי יותר לוותר על רומן מילולי איתה כשפיתאום התחלף קולו של מקרטני בטרטור מונוטוני של המנוע .
זרוק לה איזהו מילה , עודדתי את עצמי ,מה כבר יש להפסיד ?
"מז אוויר יפה היום .. " ניסיתי למשוך את תשומת לבה מהנוף .
"אהה, " היא מלמלה ולא הפגינה התעניינות מיוחדת .
"שיר יפה . את אוהבת את הביטלס ?"
"אהה."
"גם אני . אני מת עלייהם ... "
היא שתקה , וזה דווקא דרבן אותי להמשיך .
אבל עוד לא החלותי איך .
עד כה היא לא נראתה לי יריבה שקולה .
הרגשתי שאני גורר אותה אחרי בכוח , וחיפשתי דרך להאט ולעזור לה לעשוף .
חשבתי להציע לך את הכריך שלי , אבל כשהצצתי שוב לפאוץ' ראיתי שהשקית של הסנוויץ' כבר לבנה לגמרי, שבין שתי הפרוסות המצומקות לא נשארה הרבה גבינה .
"חם היום . אני מקווה שהנהג יזכור להפעיל את המזגן . "
היא הנהנה , ובשלב זה כבר לא היה לי ספק שאנחנו אמנם רצים, אבל לכיוונים הפוכים .
"את נוסעת הרבה בקו הזה ?" שמעתי את עצמי מטריד אותה שוב .
"לא." אמרה ולא טרחה להביט בי .
תשתוק כבר! נזפתי בעצמי , אתה לא רואה שהיא לא מעוניינת לדבר איתך ?
תשתוק אתה ! ענה לי עצמי בקול עצבני , תמשיך לדבר.
נשמתי נשימה עמוקה . "מה השעה ? "
היא הביטה במהירות בשעונה , היססה לרגע , ואמרה שהשעה שמונה וחמישה .
"שמונה וחמישה בערך או בדיוק ?"
"בדיוק ! " היא הייתה בהחלט חסרת סבלנות .
הודיתי לה והתכווצתי במושבי .
היא חזרה להביט בנוף .
הגיאלוגים הכי מרתקים שהיו לי בחיים היו דווקא בטולי מילים.
ואני לא מתכוון לשתיקות מביכות, אלא לשתיקות שטמונה בהן הבנה עמוקה.
לפעמים מספיק מצמוץ הדדי בעיניים או הנהון אחד בראש כדי לדעת מה נאמר .
אבל לא עם כל אחד אפשר לשתוק .
שניים צריכים לדעת לעשות את זה ביחד . והפעם זה היה לחוד .
מצד אחד , הרגשתי שמתחיל להימאס לה ממני , וכבר ראיתי איך היא קמה בעצבנות ומחפשת לה מקום אחר, וזה הדבר האחרון שרציתי , למרות שהמזוודה שלה קצת לחצה לי במותן .
מצד שני , הציק לי שהיא לא נסחפת אחרי לשיחה כמו שבדרך כלל קורה לאנשים .
שקלתי לשתוק דקה או שתיים ואז להמשיך , אבל נדמה לי שחלפו כבר הרבה יותר, ולכן הפרעתי לה שוב .
ייאאאאיייי קווווווקקקיייי
תמשיכי : )
אני אמשיך את זה אם יהיה לי היום זמן😊
אוהבת 3>
