יהיה מה שיהיה :)

קטע קצר.. חלקו הקטן אמיתי.. יהיה מה שיהיה או במילים אחרות "על החיים ועל המוות"..

"יהיה מה שיהיה" הוא חזר על המוטו שלו, שהפך גם לשלי כבר מזמן.
"בואי ננסה אין מה להפסיד" הוא אמר לאחר כמה דקות של שתיקה, מתלהב כמו ילד שבדיוק קנו לו צעצוע חדש.
הבטתי בו מהוססת, מתלבטת מה המהלך הנכון. אבל ברגש אין נכון. אין את הראש שיכתיב מה נכון ומה פסול.
הוא הפנה אלי מבט, עיניו הכחולות הפנטו אותי, כמו תמיד. הוא יודע בדיוק איך להמיס אותי, מכיר אותי טוב מדי. טוב מכפי שיכולתי לתאר לעצמי.
וכשממשיכה השתיקה הוא חושף לעברי חיוך שכולו שיניים לבנות ומושלמות, ומתחיל לירות רצף של מחמאות. יודע שזה לא קונה אותי, אבל מחמאות מרככות טיפונת כל אחד.
משהו בתוכי אומר לי ללכת עם מה שיש. אני בוחנת אותו מכף רגל ועד ראש, למרות שגם מתוך שינה אני אוכל לתת תיאור מדויק שלו. הוא גבוה ממני בערך בראש, יש לו שיער שחור שתמיד מסודר בצורה לא ממש ברורה על הראש, עיניים כחולות מדהימות, בטן קטנטנה חמודה ומשום מה קצת שרירית, שפתיים מושלמות ששומרות על טור שיניים שלא היה מבייש פרסומת לקולגייט, וצבע עור שתאם כמעט את צבע שיניו.
תמיד הוא צחק על כך שיהיה לנו ילד מילקי ואני צחקתי שאני מעדיפה שלא יהיה לי ילד מטורף כמוהו, הוא בתגובה היה יורה חזרה מתקפה או במקרה שלא היה לו כוח, היה שולח עוד אחד מחיוכיו המושלמים ואומר "צודקת".
אני לא אהבתי אותו, אבל הוא הקסים אותי בצורה שאף אחד אחר לא הצליח. הוא גרם לי לראות אותו כשונה מהשאר.
ישבנו על ספסל בגינה ציבורית, חבוקים. הוא ליטף את בטני בעדינות ועלה אט אט למעלה, סילקתי את ידיו ממני, רציתי לחשוב באמת בשקט, לבד עם עצמי.
יכולתי לדבר איתו שעות על כל נושא שבעולם, ויכולנו לשתוק שעות מביטים זה בזה ומבינים אחד את השני דרך מבטים.
"תפסיקי לחשוב כבר" הוא אמר וסחף אותי לנשיקה בלי לתת לי לענות לו כלל. אחרי שתי דקות התנתקתי ממנו לאט. אני לא יודעת מאיפה הגיעה לראש המחשבה אבל פלטתי "אם הייתי אומרת לך שאני אוהבת אותך?". לא באמת אהבתי אותו, הרגשתי בדיוק כמוהו את המשיכה החזקה הזו, כלום מעבר. אבל, רציתי להרתיע אותו.
הוא מפחד להכנס לקשר רציני, אני יודעת. זאת הסיבה שאמרתי לו את זה. חשבתי, אולי ככה הוא יעזוב אותי בשקט, לחשוב קצת עם עצמי. אבל הוא בשיא האדישות, החליט שזה מקרה דמיוני ביותר שלא יקרה מעולם וענה לי "אז אנחנו נאלץ להפסיק להיות בקשר, כדי שלא תפגעי". הוא אמר את המשפט הזה וחייך. מן חיוך ערמומי, יודע שאני לא מסוגלת להתאהב בו.
"בא לך להשאר כאן או לעלות אלי?" הוא הציב בפני שאלה קשה.
מצד אחד אני מתה לעלות איתו. אני מודה, אני לא מסוגלת לעמוד בפניו, הילד הזה מצליח לשגע אותי ואין לי מושג למה. הוא יפה, אבל לא יותר מדי. והשנינות-ציניות שלו שיותר מדי דומה לשלי יכולה לשגע אותי. ומצד שני אני מפצירה בעצמי לא לעלות. יודעת שברגע שנעלה הוא יכניס לעצמו מחשבות לראש, שאני בדיוק עוד אחת מהבנות שהוא היה איתן. "כל אחת שהייתי איתה, אם לא שכבנו תוך שבועיים העפתי" מזכיר לי שהמועד מתקרב. אני לא התכוונתי להיות "עוד אחת".
"נשאר כאן" הודעתי לו אחרי מחשבה. הוא ניסה לשכנע אותי בכל דרך שהוא רק חשב עליה. אבל אני דבקתי בשלי, אין עקשן ממני.
השבועיים שהוא הציב לי כתנאי, חלפו מזמן. חודש חודשיים ואפילו שלושה. הייתי בטוחה שהוא יתייאש. אבל אני היוותי עבורו אתגר. אף אחת לא חשבה לעשות זאת לפני? אני לא מבינה למה. הוא היה צריך מישהי שתחנך אותו. הוא התחיל לצאת בהכרזות והצהרות "הצלחת למסד אותי". אני ידעתי שהצלחתי לחולל בו שינוי, אפילו הקטן ביותר. נקשרנו אחד לשני, אבל לא אהבנו. מן קשר מטורף ולא מוסבר. לשנינו היו מטרות. אני את שלי כבר השגתי, הוא עוד התעקש.
הצבא העלים לי אותו, לשבועות ארוכים. בקושי היינו מתראים. היה לשנינו קשה. הוא היה חוזר מהצבא עייף, ו.. נודה באמת גם רעב.. ולא לאוכל. היה לי קשה, אפילו קצת ריחמתי עליו. אבל אני לא אשבר, אני אחזיק את עצמי.
הוא היה מתקשר אלי בכל לילה, כך הייתי יודעת שהכל בסדר עם הלוחם הגיבור שלי, ונרדמת עם חיוך. כשהוא היה בבית היינו מבלים כל דקה פנויה ביחד. החברים שלו התלוננו שהוא נעלם, אבל לא היה נראה שזה מפריע לו.
"אני יוצא לשבוע מלחמה" הוא הודיע לי. "זה אומר שבוע בלי טלפון" הוא המשיך במהירות, כמנסה להפטר מהמידע הזה. "אני מבטיח לשמור על עצמי ולחשוב עליך כל לילה". אני נשארתי חסרת מילים. אם העובדה שאני לא רואה אותו לא מספיקה, אני גם לא אוכל לדבר איתו במשך שבוע.
"אני אתגעגע" פלטתי ומיד שתקתי, מתחרטת. "גם אני" הוא אמר מבוייש במעט, כאילו זה עתה חשפו את סודו הגדול.
כך שבוע שלם העברתי במחשבות עליו, ועלינו, ועל כל מה שקורה. הוא, מסתבר עשה בדיוק את אותו הדבר. אחרי השבוע הקשה הזה, החלטנו לדבר. הפעם בניגוד לכל השיחות שהסתיימו אחרי חמש דקות, השיחה שלנו התארכה. הוא תיאר בפני סיטואציה שהוא דמיין במהלך השבוע.
"ראיתי אותנו על הדשא, מביטים בשמיים, ופשוט מדברים כל הלילה, ובסוף נרדמים ביחד". הייתי כל כך מוקסמת מהתיאור הזה, לא ציפיתי ממנו. אבל עם כמה שזה לא היה צפוי, המשפט הבא היה צפוי עוד פחות.
"תשמעי.. אממ כל השבוע הזה חשבתי, על מה זה באמת.. ומה קורה איתנו" הוא אמר ועצר לכמה שניות, מהסס אם לומר לי או לא. אני לא הפצרתי בו, רציתי שאם הוא יחליט לדבר, ההחלטה תהיה שלו. "אני אוהב אותך", הוא אמר בלי לחשוב, ואז הוא התחיל לספר הכל. "זה התחיל סתם, כי היה לי כיף איתך אבל עכשיו אני יודע. אני לא מסוגל להיות בלעדיך, וגם לא רוצה". הוא עצר רק כדי לקחת אוויר ומיד המשיך "כל הזמן חיפשתי מישהי שאני אוהב במקום אחר, ולא מצאתי. עכשיו ברור לי שזה בגלל שאני אוהב אותך". אחרי כל זה הוא שתק וחיכה לתגובה שלי.
"זה היה לא צפוי" עניתי לו, מאכזבת אותו קצת, טוב הרבה. "אבל.." אמרתי לו מנסה לעדן את מילותי "טוב אני לא יכולה האמת שגם אני אוהבת אותך", ואז המשכתי "למה עד עכשיו שתקת?" הוא מיד ענה, כאילו התכונן לשאלה הזאת "עם כל הציניות הזאת שלנו, אי אפשר לדעת מתי זה אמת ומתי צחוק". הוא אמר וחיכה לתגובה שלא איחרה להגיע "עכשיו אני רצינית" הכרזתי בחגיגיות. "תתפלאי לשמוע, אבל גם אני".
הייתי הילדה הכי מאושרת בעולם, הלכתי לישון באותו לילה עם חיוך ענקי. שבוע שלם היה השבוע המאושר בחיי. דיברנו בטלפון כל לילה, סופרים את הימים עד שיחזור. אחרי חודש וחצי שלא התראינו. רק עוד יומיים, חייכתי לעצמי. עוד יומיים אני אראה את המושלם שלי.
"2 חיילים נהרגו מחילופי אש"- אין קו, איש לא עונה מעבר. הדם נוטף לכל עבר, זה מאוחר, מאוחר מדי.