story =] (בלי שם)

אז תגידו איך ההתחלה הזאת לסיפור..? :

המכנס מונח על גופו ברישול לא מכוון, מסתיר מעט את רזונו. חולצתו רופפת מעט, מכסה ריבועי בטן מושלמים, כאילו נבנו בדיוק מוגזם. פיו מתוח לכדי חיוך ענקי, שחושף טור שיניים לבנות, יוצר כיווצים בפניו. עיניו התכולות מכווצות, מסתתרות מפני השמש החזקה. שיערו החום-זהוב נראה בהיר יותר באור השמש. אני מביטה בו מרחוק וחיוך עולה על שפתי לאט, הוא נראה בדיוק כמו בתמונות.
אני משחררת את הגומיה משערי, נותנת לו להתבדר ברוח העדינה. אני רואה אותו סורק את השטח במבט סקרן, מנסה ללכוד את דמותי בסביבה. אני שולחת אליו מבט ומחייכת, הוא מביט ומחייך אלי בחזרה, מתקדם בצעדים מהירים.
"מצטערת על האיחור", אני מודה בחיוך מבויש. "זה בסדר" הוא עונה מתוך הרגל. אני לא כמו שאר הבנות, ולא רציתי שיחשוב כך. אך אם אתחיל בתירוצים אהיה בדיוק כמו כולן, אז העדפתי לשתוק, לתת לו להכיר אותי לבד. הוא סקר אותי בעיניו מלמטה ועד למעלה, לא מפספס ולו את הקטן שבפרטים. תחילה בחן את נעלי, שהיו רחבות מעט, מדגישות עוד יותר את רגלי הקטנות. משם המשיך למכנס הגלישה הלבן שאני אוהבת, אח"כ הביט בגופיה הורודה ואז הביט בעיני, וחייך שוב.
אחרי המבטים האלו הייתה נדרשת השאלה "דומה או לא?" הוא ענה שלא, שלח אלי חיוך ערמומי ואז הוסיף "במציאות את יותר יפה". הזמן והניסיון לימדו אותי לא לקחת מחמאות קשה מדי, "תודה" עניתי באדישות. אני חייבת להודות שזה כאב לו. אבל אין רע בללמד אותו להכיר סוג אחר של בנות. כזה שלא נמס מכל מחווה, ולא משקיע ומתעכב ו.. אולי אפילו לא הכי נשי שיש, אבל גם לזה יש יתרונות.
חלפנו על פני מספר חנויות, מולנו בלטה פרסומת ענקית לפיצה, שיכלה לעשות חשק גם לאנשי חסה-מלפפון דל קלוריות. "בא לך פיצה?" הוא שאל אחרי מחשבה קצרה. "כן" עניתי בקלילות, והוא ניגש להזמין. לאחר מספר דקות הוא חזר לשולחן עם פיצה ושתייה. הוא ישב מולי. אוכל, ובוחן אותי תוך כדי. הייתה מן דממה רגועה כזאת, לא מלחיצה או מאיימת. אבל כזאת אני, חייבת להפר שתיקות.
"איך היה היום?" שאלתי בלי שום קשר. "בסדר" הוא אמר, ואז הוסיף "היה לי אתמול משחק, ניצחנו. הייתי הקלע המצטיין במשחק", ואז חייך והמשיך לשתוק. "יפה, קלע מצטיין, כל הכבוד. הגובה שלך בטח מוסיף לזה לא?" שאלתי בלי בושה. בכל זאת אחרי שנתיים של שיחות זה נראה לי לגיטימי לשאול דבר כזה, חוץ מזה הגובה שלו לא הגיוני בכלל לאדם בגילו, הוא בטח רגיל לשאלות כאלה.
"כן. מה איתך? מה את מספרת?"
"אני? סתם, חופש גדול אתה יודע, קצת עובדים, קצת חופש"
המילים זרמו מאליהן, ומה שלא זרם נשאר בבטן. מילים תקועות שלא התפרצו החוצה, והשתיקה הייתה טובה לשנינו, השתיקה לא הפריעה לאיש מאיתנו. כאילו היינו רגילים בה. יושבים מביטים זה בזה ומחייכים, חיוכים נבוכים, מחליפים מילים.
הוא הזיז את ידו מעט לשמאל וכוס הקולה שהייתה מונחת שם נשפכה על מכנסיו, ויצרה כתם גדול, שלא היה ניתן להסתיר. הבאתי עבורו מפיות מהדוכן הסמוך, והוא ניקה את עצמו כמה שאפשר. לאחר מכן הוא קם ממקומו והתקדם לעברי, ואז הוסיף "עכשיו יש לי תירוץ לעבור לכאן", אמר וישב בכסא שלידי. הוא התקרב אלי, עיניו היו במרחק כה קטן מעיני. לא יכולתי שלא לשקוע, טבעתי בים הכחול שנפרש לפני, לא יכולתי להסיט את מבטי ממנו. הוא ניצל את ההזדמנות להתקרב באיטיות. הוא המשיך להתקרב עוד ועוד, ראיתי את שפתיו מרפרפות כמעט על שפתיי ונסוגתי לאחור, בדיוק כפי שהייתי עושה קודם. היה בי משהו שחסם אותי, מן פחד ישן.
צחקתי, כדי להסתיר את הפחד שלי. לא יכולתי להפתח בפני כל אחד על הדברים שעברתי, איש מעולם לא ידע על הדברים האלו, ולא הייתי בטוחה אם זה הזמן הנכון, המקום הנכון, והאדם הנכון לספר לו את שקרה, שם, אז, לפני חצי שנה.
סיימנו לאכול, הוא פנה אלי "אז לאן עכשיו?". התקיל אותי, אם לומר את האמת. לא היה לי מושג לאן נלך, לא חשבתי שנצטרך למצוא עוד מקום להיות בו. "אני לא יודעת" עניתי. התשובה הקבועה שלי. "עוד פעם לא יודעת? תחשבי" הוא הפציר בי למצוא מקום. הבטתי בו ולא עניתי, הוא הסיק מכך שממני כבר לא תגיע הישועה, ואמר לי "בואי".
"אבל אתה לא מכיר את העיר" אמרתי משתרכת אחריו. הוא, גבוה שכזה, צועד בצעדים ענקיים, ואני, כל כך קטנה, מנסה לדבוק בקצב שלו וכמעט רצה. הוא הסתובב כדי לומר לי שהוא יכיר, כי אני לא ממש עוזרת, ותוך כדי התפרץ בצחוק על כך שאני רודפת אחריו, והגביר את צעדיו כדי לשגע אותי. "די תאט, אני לא עומדת בקצב" צעקתי לעברו והוא הקשיב, באופן מפתיע.
"איך זה שאני צריך לנווט בעיר שלך?" הוא שאל, "ואני גם לא רואה הכי טוב", הוא הוסיף. "טוב אל תתבכיין, אתה לא חייב לטייל בעיר, אפשר להשאר שם" הודעתי לו והוא שתק והמשיך ללכת. הוא עצר כשראה פארק גדול מימיננו, "רוצה להיות כאן?" הוא שאל ותוך כדי ניסה לשכנע במבטו. לא יכולתי לעמוד בפני המבט הזה, מלבד העובדה שאהבתי את הפארק הזה עוד מאז שעברתי לגור בסביבה. "בסדר" עניתי ונכנסתי לתוך הפארק ביחד איתו. ישבתי על הדשא ולא הותרתי לו ברירה, למרות שהוא נראה מרוצה מהבחירה. כמעט מיד הוא הניח את ידיו תחת ראשו ונשכב על הדשא, נשכבתי על הדשא לידו, בפעם הראשונה בגובה העיניים. הבטתי בעיניו שנצצו בגלל השמש. הוא לאט לאט התקרב אלי, ואני דחיתי אותו שוב ושוב, ללא סיבה. זאת אומרת לי הייתה את הסיבה שלי, אבל היה לי קשה לספר אותה. הוא ביקש שאספר לו, אבל הסברתי לו שאני לא יכולה, והוא לא הבין, רק ניסה לשכנע אותי.