מכתב שלא נשלח

טוב אז אני נרשמתי לאתר רק כדי לפרסם את הסיפור
אני מקווה שתאהבו אותו

קריאה נעימה


הייתי עושה הכל בשביל לשנות את זה
הייתי עושה הכל בשביל לחזור אחורה בזמן
הייתי עושה הכל בשביל לעצור אותך, למנוע ממך לעשות את מה שעשית
הייתי עושה הכל בשביל שתחזרי לחיות, לחייך ולשמוח.
אבל את, רצית להיות מושלמת..
לא הבנת שמושלמים הם רק המלאכים, ועכשיו.. עכשיו את מלאך
הגעת למטרה שלך.. הנה, את מושלמת, רק שמרוב שדבקת במטרה, שכחת לחיות, ולהעריך את החיים,
אז אלוהים לקח את המתנה הזו ממך, הנה, את מושלמת אבל בלי חיים, מושלמת למעלה בשמיים.
אם היית מבינה, אם היית מבינה הכל היה אחרת, הלכת בדרך שלך, עם הראש בקיר..
הכל התחיל ביום האחרון של הלימודים, החופש הגדול כבר היה בפתח, כולנו היינו בהתרגשות וציפינו שיגיע הצלצול, הצלצול שיסמל את כניסת תקופת הים, בריכה, לישון עד מאוחר,
רק מלחשוב על זה, עלה לך חיוך על הפנים, תמיד שמחת כשהגיע החופש הגדול, אהבת אותו יותר מהכל, אבל השנה..
השנה זה היה קצת אחרת, ראיתי אותך מדוכדכת בצד, כשכולן דיברו על זה שמחר הולכים לים את אמרת שלא תוכלי לבוא, תירצת תירוצים והלכת ממני.
הבנתי שמשהו לא בסדר אבל חשבתי שזה משהו זמני.

"יעל!" קראתי לך ואת הסתובבת עם עיניים אדומות מעט
"יעלי! מה קרה?!" רצתי אלייך וחיבקתי, את שתקת ולא חיבקת בחזרה,
שמעתי אותך מתנשמת בכבדות ומושכת את הדמעות, לא נותנת להן לרדת,
"יעלי, את יכולה לספר לי, אני מבטיחה שאני אשמור את הכל אצלי" אמרתי וליטפתי את שיערך,
את לא אמרת כלום ולאט לאט שמעתי איך את נאבקת בדמעות, הן זולגות לך על הלכי ואת ניגבת אותן מהר,
מנסה להסתיר אותן,
"אני רק רוצה לעזור" לחשתי לך והרפתי ממך, ראיתי שהעיניים שלך כבר לא נוצצות, הן כבר מלאות דמעות שזולגות על הלכי, את לחשת ואמרת "אני יודעת, הלוואי ויכולתי",
לא הבנתי למה התכוונת, החלטתי לא להיכנס לשיחה הזאת עכשיו בבית הספר,
העדפתי לתפוס אותך לשיחה בשבוע הקרוב, לדבר איתך ברצינות ולוודא שאת יודעת שאת לא לבד.
את כנראה החלטת לא לחכות לי,
יומיים אחרי סיום הלימודים צלצלה אלי קורל עם דמעות "שיר! את לא מבינה מה קרה!" אמרה בהתנשפות, "מה? מה קרה?!" אמרתי בבהלה, "יעל מאושפזת בבית חולים!" אמרה בקול חלש,
באותו רגע ששמעתי את המילים האלו האור שבי כבה מייד,
העיניים שלי נעצמו ומייד ידעתי שזה בגלל מה שלא רצית לספר לי,
או לפי המילים שלך, לא יכולת, לא יכולת לספר לי, לחברה הכי טובה שלך.
"מה קרה לה?" שאלתי שוב בתקווה שלא שמעתי נכון וזו סתם מחשבה לא נכונה,
"היא מאושפזת בבית החולים בעקבות תת תזונה",
ניתקתי את הטלפון, בלי להגיד מילה, מייד נשכבתי על המיטה, בוכה בהיסטריה, התכסיתי בשמיכה ורציתי פשוט להיעלם, נרדמתי,
חלמתי עלייך..
חלמתי שאת עומדת מולי צועקת! ומתרחקת לאט, מושיטה לי יד,
רוצה שאני אתפוס אותך ואמשוך אותך אלי, אני רק עמדתי ובכיתי, לא הושטתי יד,
לא הלכתי אחרייך, נתתי לך להיסחף אל המקום הנורא הזה שנקרא מוות.
התעוררתי מייד עם דמעות, הרגשתי שגופי נהיה כבד בין לילה, התרוממתי מהמיטה לאט לאט ומייד חשבתי עלייך, תמיד בבוקר הייתי רואה את התמונה שלנו ביחד, עומדת על השולחן שלי,
רואה אותי ואותך, מחייכות ומתחבקות,
כאן היינו רק בנות 11, מאז עברו 5 שנים ואני עדיין זוכרת כמה שצחקת כשראית את התמונה הזו,
אמרת שיצאה לך כרס ושהאף היה בזווית לא נכונה ולא הבנת שאת מושלמת בדיוק כמו שאת,
איך שאת נראית זה לא משנה, האישיות שלך חשובה יותר מהכל, והאישיות שלך הייתה מדהימה,
לא הייתי אומרת סתם, את יודעת שאני כנה, את באמת מדהימה.
בליווי של גרון חנוק וגוף כבד, קמתי והלכתי לאט לאט לכיוון הסלון "אמא?" שאלתי בקול חלש,
"כן שיר, בואי אני במטבח" אמרה והלכתי לכיוונה, ראיתי אותה מכינה טוסטים,
היא עמדה לה שם והכינה אוכל כמו כל יום רגיל, "אמא, את לא יודעת מה קרה ליעל?" שאלתי אותה וראיתי שהיא מופתעת מסתובבת אלי, "לא, מה קרה?" שאלה,
נאנחתי ואמרתי בקול חלש וכואב "קורל צלצלה אלי ואמרה לי שהיא בבית חולים, מאושפזת עקב תת תזונה",
"מה?!" אמא שלי הרימה את הקול מאט, הנהנתי בראש כמבינה את התגובה שלה והתיישבתי על הכיסא שליד השולחן,
אמא מייד הלכה לטלפון וחייגה אלייך הבייתה "שלום? שלומי זה אתה?" שמעתי אותה שואלת, כנראה שזה אבא שלך שענה, "אז זה נכון? ואפשר לבוא לבקר?"
משם כבר הבנתי שזה נכון, שזה לא היה סתם חלום רע, הרגשתי שהעיניים שלי שוב מתמלאות דמעות אבל הצלחתי להחזיק אותן בפנים,
"אוקי, שתרגיש טוב, אנחנו נגיע בשעה הקרובה" אמרה וסגרה את הטלפון, קמתי מהכיסא במהירות "הולכים לבקר אותה?!" שאלתי מלאת תקווה,
"כן, אבא שלה אמר שהיא תשמח לראות אותך, הוא בדיוק בא לקחת ליעל פיג'מה ומברשת שיניים, אולי תביאי איתך משהו שישמח אותה, אבל תזכרי זה בית חולים אז לא משהו שמרעיש יותר מידי" חייכתי חיוך ענקי ורצתי לחדר שלי,
הסתכלתי מסביב, לא ידעתי מה לקחת, פתאום חשבתי על התמונה, התמונה שלי ושלך מגיל 11, כל כך מתאים, לקחתי אותה והבאתי לסלון כדי שאני לא אשכח אותה,
מהר התארגנתי, כל כך שמחתי שאני הולכת לראות אותך, לוודא שאת לא במצב נורא, לתת לך חיבוק ענקי, כמו שאת אוהבת,
"נו שיר, בואי, שעת הביקור עומדת להסתיים", מהר באתי לסלון ולקחתי את התמונה איתי, כל הנסיעה חשבתי עלייך, כמה שאני לא מאמינה שהגעת למצב הזה,
ותת תזונה? הרי היית במעקב של דיאטנית, קבעת תורים כל הזמן, איך יכולת להגיע לכזה מצב כשאת תחת מעקב כל כך צמוד? לא הבנתי את זה, כנראה שהדיאטנית שלך הייתה נורא מטומטמת.
"הגענו" אמרה אמא ופתחה את דלת המכונית, פתחתי את הדלת מייד אחריה ויצאתי, הלכתי לכיוון המעלית וחיכיתי לאמא, כל כך התרגשתי, סוף סוף לראות שאת בסדר, אני שמחה כל כך.
אמא באה ונכנסנו למעלית, הגענו לקומה השלישית,
הקירות לבנים, הריצפה לבנה, הדלתות לחדרים רק הם בכחול, הלכתי לאט לאט,
אמא בינתיים הלכה לקבלה, לשאול את מספר החדר, אני הלכתי והסתכלתי מבעד לדלתות הפתוחות, היו שמה אנשים בכל הגילאים,
בחדר אחד ישב ילד קטן עם אינפוזיה ומכשור כבד עליו,
ובחדר שני הייתה זקנה שישנה לה, המחשבה שאני אצטרך לראות אותך עם כל המכשור הזה לא עזרה לי, אז הלכתי לכיוונה של אמא,
"חדר 104" היא אמרה, הלכנו שתינו וחיפשנו את החדר, פתאום אמא אמרה "הנה, 101, 102, 103 ו..".. 104 חשבתי לעצמי.. הדלת הייתה סגורה, לקחתי נשימה עמוקה ופתחתי את הדלת לאט