בס"ד
מרוב שהכו אותי, חלפה תחושת הכאב בגוף.
מרוב שבכיתי, נגמרו הדמעות.
מרוב שצעקתי, קולי כבר אבד.
לא יודע איך לתאר את מה שאני מרגיש בכלל..
כאב, השפלה, פחד, געגועים, שנאה ועוד רגשות אחרים שאני אפילו לא יודע איך לקרוא להם.
כואב לי שזה היה צריך לקרות.
כואב לי שזה אני.
משפיל אותי להיות כלוא.
משפילים אותי פה.
אני פוחד מהמקום הזה.
פוחד מהאנשים שפה.
מתגעגע לחופש.
מתגעגע למשפחה שלי.
אני שונא את המצב הזה.
משתדל לא לומר 'שונא לחיות', אבל זה באמת קשה.
אין לי מושג כמה זמן עבר,
אבל אני יודע שעבר הרבה.
אין לי מושג מה השעה עכשיו,
אבל אני יודע שזה כבר בהחלט מאוחר כדי לנסות למחוק את הזכרונות שלי.
תמיד האמנתי שיש אי שם למעלה, מישהו ששומר על כולנו, מגן עלינו ועוזר לנו בעת צרה.
"שיר למעלות, אשא עיניי אל ההרים, מאין יבוא עזרי?
עזרי מעם השם, עושה שמיים וארץ
אל יתן למות רגלייך, אל ינום שומרייך
הנה לא ינום ולא ישן שומר ישראל
השם שומרייך, השם צילך, על יד ימינייך.
יומם השמש לא יככה וירח בלילה.
השם ישמורך מכל רע, ישמור את נפשך, השם ישמור צאתך ובואך מעתה ועד עולם"
אני מנסה לא לאבד תקווה, ממלמל לי שוב ושוב מזמורי תהילים שאני זוכר בעל-פה ותוהה,
מאין באמת יבוא עזרי? האם הוא יבוא בכלל?
'הנה לא ינום ולא ישן שומר ישראל'. פעם הייתי בטוח שזה נכון, היום אני חושב אחרת.
אם אינו נם ואינו ישן כרגע, אז מה הוא עושה עכשיו שמונע ממנו כ"כ להציל אותי?
'יומם השמש לא יככה וירח בלילה', הלוואי שהייתי זוכר איך הם נראים בכלל, השמש והירח.
'השם ישמורך מכל רע, ישמור את נפשך', מכל רע? יותר רע מזה?
השם ישמור צאתך ובואך מעתה ועד עולם'. את צאתי הוא לא שמר, זו הסיבה שאני פה. ובואי? מי יודע אם אי פעם אחזור...
