הדבר היחידי שהעיניים שלך לא אמרו לי זה, השם שלך
זה היה לקראת הצהריים ביום ראשון בחודש שעבר, היום בו הכל התחיל.
עברתי בסימטה, הסתכלתי מסביב ואז ראיתי אותו, כך העיניים שלנו נפגשו להן פתאום.
היה משהו מוזר בעיניים שלו.
אלה לא היו עיניים רגילות ששידרו שמחה או תמימות
היה בהן משהו עצוב, כמו אחד שהחיים לא חייכו אליו
ככה ניחשתי.
עקבתי אחריו בעיני וראיתי שהוא מתיישב על ספסל לבד באיזה פארק.
הוא לקח את הפלאפון שלו וזרק אותו על הדשא
כאילו מנסה להסתיר את הצעקות שלו.
אני לא יודעת למה, לא שאלתי גם
הוא ראה שהסתכלתי עליו, חייך חיוך קטן ומזמין.
ישר הסטתי את מבטי מתוך מבוכה ועשיתי את עצמי מחפשת משהו בתיק שלי.
החלטתי לנסות ולמצוא אומץ בתוכי, אבל עדיין חששתי.
התיישבתי על ספסל ממולו.
"כל הזמן העיניים האלה, תגיד כבר משהו!" חשבתי בלב.
אבל לא. פשוט התסתכלנו אחד על השנייה ושתקנו.
לאחר כמה רגעים החיוך מפניו לאט לאט נעלם, כך גם העיניים שלו היו כבויות, מסתוריות, ודמעה קטנה זלגה מבין שתי עיניו.
הוא לקח את ידו מהר, כנראה כדי שאף אחד לא יראה אותו בוכה ומחה את הדמעה מפניו.
זה לא עזר לו. כל דמעה שהוא ניגב באו עוד שתיים.
"מעניין מה קרה לו" עדיין רק חושבת אבל לא מבצעת.
המבטים חדר עמוק יותר ויותר, כאילו הרגשתי את הכאב שלו עכשיו.
אני לא יודעת למה זה קרה. התחלתי לבכות יחד איתו.
כל דמעה שהוא בכה, בכיתי יחד איתו.
כל כאב שהוא הרגיש, הרגשתי יחד איתו.
נזכרתי באותה תקופה שבה גם אני הרגשתי ככה
ידעתי שהוא לא יכול לעבור את זה לבד, שהוא צריך מישהו לצידו, שיעזור לו להתמודד על הכאב.
סוף סוף היה לי את האומץ לגשת אליו.
עמדתי על רגלי, התבוננתי אליו, ועשיתי את הצעד הראשון.
בראשי התרוצצו רק מחשבות עליו
זה היה דבר שלא יכולתי לשלוט בו.
עוד צעד ועוד שניים. מחכה רק להגיע אליו, לשאול לשלומו.
הדמעות שלו המשיכו לרדת, כך גם הדמעות שלי.
הגעתי אליו, לקחתי את ידי וניגבתי את הדמעה שלו.
הוא הפסיק לבכות, וכך גם אני.
לא שאלתי לשלומו, לא דיברתי, וגם הוא לא דיבר.
התיישבתי לידו בספסל
המשכנו להסתכל אחד על השנייה, כאילו מבינים מה קרה, מתקשרים דרך העיניים.
פתחתי את פי ואמרתי "הדבר היחידי שהעיניים שלך לא אמרו לי זה, השם שלך"
הוא הציג את עצמו.
הפסקתי אותו באמצע ואמרתי לו "אני לא מבינה למה אדם כל כך יפה צריך לבכות בגלל מישהי שהלכה"
הוא לא האמין פתאום איך אני ידעתי.
אני בעצמי לא ידעתי איך אמרתי את זה.
הוא אמר שקשה לו, הוא אהב אותה, עדיין אוהב.
היא איתו בלב, ככה הוא אמר.
הסברתי לו שאם היא אוהבת אותו היא תחזור. אם עדיין יש אהבה בליבה.
הוא נראה כל כך פגוע, אחד שכל כך קשה לו.
ניסיתי הכל כדי לעזור. לעודד אות לפחות.
ישבנו שם עד שעה מאוחרת, מסתכלים אחד על השנייה ומדי פעם מדברים.
מאז אותו יום שנינו באים לאותו הספסל, מסתכלים, שולחים מבטים.
ובכל יום שעובר פחות ופחות דמעות זולגות.
הוא יודע שאני תמיד אהיה לצידו.
יצא ממש עצוב
אבל מלא באהבה
את כותבת מדהים מאמי
ויש לך כישרון ענקי
הרבה זמן לא קראתי דברים שלך
התגעגעתי
אוהבת אותך
מואה ענקית
אוהבת מלאאאאאאאאא
*+*נאפי-מורני*+*
הגבתי לך גם במקשורים,פשוט מדהים!
הכתיבה שלך ממש יפה!
מורני תודה מתוקה 😊
הרבה זמן לא הייתי פה..
התגעגעתי לכולכם!
אוהבת המון 3>
רגי- ראיתי נסיכה, תודה ענקית
מרגש כ"כ,
את כותבת מדהים😊
