הרחוב הקר והסגרירי היה שקט מתמיד.
בפנים מורכנות, בסבל בל יתואר, היא צועדת ומביטה בחשש לכל כיווני הרוח.
היא נושמת לרווחה בגלותה שהיא בודדה.
היא הרימה את ראשה בהעזה רגעית,ומיד הרכינה אותו בחזרה מפחד שמישהו יבחין בפניה החיוורות.
הפחד ליווה אותה בכל צעד.
תמיד כך היה ותמיד כך יהיה.
כל צעד הכאיב לה,כל פסיעה שרטה את עורה היחף והיא נאבקה בקור המצמית וברצון העמוק ליפול ולא לכאוב יותר.
תקווה קלה פיעמה אז בליבה,תקווה קלה שכאמור תתפוגג בתוך כמה רגעים ספורים.
מעבר לוילון השחור, מבעד לחלון המרוחק ממנה, הביט בה העלם שאותו אהבה עד מאוד.
למרות הריחוק היא הרגישה במבטו וחשה בטוחה ומוגנת.
הרגשה זו החזיקה אותה בחיים פעמים רבות, פעמים שבהן כבר חישבה להשבר, ליפול, והוא החזיק אותה בידיו הרחוקות ותמך בה ברגעים קשים.
היא חבה לו את חייה,היא ידעה זאת.
והיא התכוונה לשלם על כך מחיר מלא, מחירה של אהבה.
היא הפנתה את ראשה לעברו, וחייכה חיוך חיוור ונטול חיות.
הוא הבחין בכך ובהלתו התגברה מרגע לרגע.
הוא רץ מן החלון אל הדלת, פתח אותה בתנופה עזה ומיהר לעברה בצעדים כבדים.
בראותה אותו אחריה, הכריחה עצמה לרוץ מהר לעבר סוף הרחוב, אל עבר הים הגדול והשחור.
היא איננה רצתה לעשות זאת, אך דחף בלתי נשלט האיץ בה לעמוד קרוב אל המים, להסס לרגע, ולצעוד הישר אל תוך החשיכה העמוקה.
נשימתו נעתקה מפיו משום ריצתו המהירה, אך הוא המשיך ותפס את ידה הקפואה כקרח,עצר בעדה.
היא הביטה בו, בעיניו החומות המבוהלות, בשיערו הסתור מפני הרוח העזה, ובדמעותיו שנשרו על ידיה וחיממו אותן.
היא התחננה אליו בלי מילים שלא יעצור אותה.התחננה, ותפילתה לא הייתה לשוא.
אט אט, הוא הרפה מידיה. הרפה בידיעה שאלו הרגעים האחרונים שלהם אחד מול השני-ביחד ולבד.
ברצון רגעי ובלתי נשלט הוא נשק לשפתיה האדומות, ודמעותיו התערבבו עם דמעותיה ויצרו אחדות כואבת.
היא עזבה אותו,לעד,וצעדה אל תוך האפילה של הים הסוער.




