היום בבוקר עוד מקרה מוות קרה.
כמו כל המקרים בתקופה האחרונים שאני שומעת.
פשוט לא נקלט , אבל זהו דרכו של העולם ...
שנדע רק שמחות .
הוא שכב שם, גם היא שכבה שם בדיוק לפני שנה ו11 חודשים.
שניהם שתקו. לא סבלו. לא בכו מכאב. לא הרגיש כלום.
למה ? כי הם היו מתים.
נמאס כבר לשמוע כמו תקליט תקוע "הוא/היא כבר לא סובל/ת"
אז נכון,
הם כבר לא יהיו כבר מחוברים למכשירים.
הם כבר לא יעברו עוד מבתי חולים שונים.
הם כבר לא יבקרו אצל רופאים.
הם כבר לא יקחו את כל אותם הכדורים.
הם כבר לא יראו כאב דרך עיניהם.
הם כבר לא יקוו שהכל יעבור.
הם כבר לא לא יצפו לכלום.
אבל במקום כל זה, שכל זה יגמר .
הם יהיו עטופים בבד, ותוך שעה או מספר שעות קבורים מתחת לאדמה.
או
הם יהיו מכוסים בבד, שיהיה השמיכה שלהם. לאחר הבראתם.
אני לא מבינה את דרכו של העולם, זה לא נקלט לי.
זה בזבוז .
כל המחלות האלה, האיבוד בן אדם בגיל כל כך מוקדם. ואפילו סתם בן אדם מבוגר שקרוב אלייך.
לשבת איתו יום לפני ולקוות ביחד איתו שהכל יסתיים והוא יבריא.
ויום אחרי לקבל את הידיעה שזה נגמר . "שהוא/היא כבר לא סובל/ת".
לראות אותה נקברת, הבן אדם שהיה חלק ממך.
לראות אותו נקבר, בן אדם שלעזאזל בגילך.
אז זהו דרכו של העולם ולי אין מה לעשות עם זה.
חוץ מלקוות לטוב , לשמחות.
ולנסות לעקל, לקלוט ולקבל את זה .
"תגיד לי איך לעצור את הדמעות ?
תגיד לי איפה יש עולם אחר לחיות ?
כשאנשים רצים אל תופת כמו אל ים..
אני ארוץ אל תוך האש, אם יחזרו משם. "
ילד בן 15 שכל החיים היו עוד לפניו. סיים את חייו.
יהי זיכרו ברוך.
😢




