סוג של... המכתב שלא נשלח ?נמנמ

סתם כי אני חייבת לפרוק...

כמה הייתי נותנת בשביל דף חדש, חלק, לבן בוהק
אחד כזה כמו שהיה לי ולך לפני שנתיים
אתה מבין? שנתיים שלמות..וואו זה בטח הרבה זמן..
אתה זוכר?
וזה הרי לא משנה מה יקרה לי בדרך, מי יהיה או לא יהיה איתי..בסופו של היום אני אמצא את עצמי עדיין חושבת עליך.. אתה יודע?
אני לא יכולה להילחם בהיגיון שלי שאומר לי לעזוב את הכל, שזה לא שווה את זה ואחרי הכל הרי אני זוכרת את כל מה שעברנו ביחד
לטוב
ולרע..
בעיקר רע.. ואתה יודע...
אז אני לא יכולה למרות הכל ללכת אחרי הרגשות שלי..
גם כי אני לא יודעת מה אתה חושב..
גם כי אני לא מבינה אותך כל כך
ואת כל מה שקרה בזמן האחרון..
ואולי זה גם הפחד שלי..
כי הפעם אני באמת לא אעמוד בזה יותר
הפעם ההיא הייתה קשה מדי
אתה יודע?
אתה זוכר שאמרתי לך אז?
ואמרת שזה לטובתי..

ואני אולי טיפה לא מבינה את עצמי..
למה אני צריכה את זה?
לא יכול להיות שזה סתם הדחף שלי להשיג את כל מה שלא שלי [ ובמקרה הזה.. פעם היה שלי ועכשיו כבר לא.. ]
והלוואי שהיית יודע כמה שאני אחרת
ויודע כמה שהצלחת לבגר אותי ולעשות אותי לכזאת.. אחרת
הלוואי והייתה לי דרך להראות לך
לו רק הייתה לי הזדמנות...

אז היום מצאתי את עצמי מחפשת סתם איזה תירוץ בשביל לדבר איתך..
כי אני צריכה את זה..
כי אני צריכה לדעת שאתה עוד זוכר מי אני ומה הקשר שלך אליי..
ואיכשהו כרגיל.. הרגשתי שזה לא מספיק לי
אף פעם לא יהיה לי מספיק ממך
איך באמת ציפיתי ששיחה כזאת סתמית תספק אותי?
אני זוכרת את הימים ההם.. אי שם רחוק.. שעוד הייתי סופרת את מספר הפעמים שראיתי אותך... שהייתי איתך
אז כן!
לשם אני רוצה לחזור..
אבל בתור אותה אחת שאני היום..

אני תמיד מנסה להאמין בזה שאם זה נועד לקרות זה יקרה בכל אופן..
אז אני מחכה...