"הקנאה היא הגיהנום של האוהב"

-פרק 1-


'אני לא בנוי לקשר' חיקיתי אותו בקול מזלזל בדרך הביתה.
פשוט לא האמנתי שהוא ניפרד ממני. אחרי 4 חודשים מדהימים, מלאים אהבה הוא ניפרד ממני?
ועוד למה? מה פתאום הוא לא בנוי לקשר??
הייתי כל כך עצבנית עד שלא שמתי לב לאבן הענקית שהייתה בדרכי ונפלתי .
"את בסדר ילדה?" הרגשתי נגיעה על הגב שלי.. הוא ניסה לעזור לי לקום
"אני בסדר אני בסדר" אמרתי בזריזות. לא היה לי כוח לאף אחד רציתי רק להיות בבית באותו הרגע ולחשוב. לבד.
אחרי שקמתי הסתובבתי אל אותו נער שעזר לי וקפאתי במקומי.
הוא היה פשוט מדהים. היה לו שיער מתולתל חום-שטני, מן ליפה קטנה כזאת.
עיניים ירוק-דבש, הוא היה שזוף במידה הנכונה, הפנים שלו היו חלקות , האף והשפתיים שלו נראו כל כך מדהים הוא היה גבוה קצת וגם היה לו סטייל שכבש אותי... חולצה לבנה פשוטה כזאת עם הדפס שיושבת עליו בול, מכנס 3\4 שחור רחב קצת ונעלי אדידס לבנות עם ירוק.
הוא נראה בערך בגילי, סביבות ה16-17
"תודה" ישר אמרתי עם מבט מוקסם על הפנים אחרי ששמתי לב שהסתכלתי עליו יותר מידי.
"את בסדר? לא כואב לך? זה ניראה לי כואב קצת" אמר והצביע על הרגל שלי שהייתה מלאה דם. אפילו לא שמתי לב "בואי תישבי זה לא ניראה טוב" הוא אמר והוקסמתי שוב .
התיישבתי על הספסל הקרוב והסתכלתי על הרגל שלי 'יופי, עכשיו תישאר לי צלקת!' חשבתי לעצמי ולא שמתי לב שהוא לא לידי אחרי 3 דקות בערך הוא בא עם בקבוק מים והביא לי "הינה תישטפי את הרגל" סימן לי..
"תודה" אמרתי ודפקתי לו חיוך וישר התחרטתי על זה.
"תום, נעים מאוד" אמר בחיוך ולא יכולתי שלא לשים לב לשיניים הלבנות שהיו לו
"נעים מאוד" אמרתי לו והוא חיכה למשהו
"עכשיו זה הזמן שאת אומרת לי איך קוראים לך. ככה זה הולך לא? 😊"
צחקתי קצת ממבוכה "רותם" אמרתי לו וחייכתי אליו
"שם יפה יש לך. אפשר לשאול בת כמה את?"
"בטח שאפשר, בת 16 וחצי. בן כמה אתה?"
"האמת שלפני שבוע היה לי 17" הוא אמר בחיוך גאה.
"מזל טוב" השבתי לו בחיוך "אני מצטערת שנפלתי עלייך ככה אני אלך הביתה עכשיו ותודה על המים" קמתי מהספסל. לא רציתי להפריע לו למרות שהוא לא מיהר לשום מקום
"חכי שניה" הוא גם הוא מהספסל "קרה משהו? זה נראה כאילו בכית את בסדר?"

אז ככה, קוראים לי רותם ואני בת 16 וחצי כמו שכבר הבנתם.
אני לומדת בכיתה י' (שבוע אחרון לחופש הגדול😊)
אני רזה מאוד, אבל לא יותר מידי. הגובה שלי 1.60, יש לי שיער ג'ינג'י גלי ארוך, עיניים חומות בהירות וצבע העור שלי לבן קצת. חברים שלי , והמשפחה וגם הרבה אנשים שאני אפילו לא מכירה אומרים לי שאני יפה..
אני לא חושבת ככה. אני לא אומרת שאני מכוערת אבל לא אומרת שאני כזאת יפה כמו שהם חושבים.
אז כן , יש לי ביטחון עצמי קצת קצת נמוך.
יש לי אח גדול ממני בן 19 וחצי..
וכמו שכבר הבנתם, זרקו אותי. וכמו כל נקבה צעירה שלא מבינה שום דבר מהחיים שלה כמעט, זה כואב ופוגע !
הוא היה גדול ממני, בן 18 וחצי הוא היה בצבא. קוראים טמיר
הקשר שלנו היה קצת מרוחק אבל עדיין היה כיף ומהנה עד שזה נגמר כמובן
חברים שלי אף פעם לא אהבו אותו, הוא לא מצא חן בעיניהם. חבל שלא הקשבתי להם.


"אני... אני בסדר... אני חושבת.. זאת אומרת ,כן זה יעבור.. תודה"
"את יפה את יודעת?" הינה זה שוב פעם, חשבתי לעצמי ובדרך הסמקתי קצת "תודה אבל אני באמת חייבת ללכת"
"נתראה?" שאל חושש קצת
"נראה אותך" אמרתי בחיוך והלכתי מהר לכיוון הבית שלי אחרי 10 דקות הגעתי
נכנסתי הביתה מנסה להיות בשקט , בלי שאמא או אבא ישימו לב שחזרתי ב11 בלילה הביתה שיש למחורת לימודים.
עליתי לחדר שלי וישר נשכבתי על המיטה עם הבגדים והסתכלתי על התקרה.
חשבתי לעצמי איך זה שאף פעם לא ראיתי את תום הזה בשכונה, הרי הייתי שמה לב למישהו כזה יפה 😛
לכמה רגעים ששכחתי את טמיר ומה שקרה נזכרתי בזה שוב פעם , נהייתי עצובה ולא היה לי כוח לכלום אז נרדמתי על המיטה עם הבגדים ובלי לחטא את המכה שקיבלתי מהנפילה, בלי לדבר עם אף אחד.
פשוט נרדמתי.





מקווה שאהבתם
סיפור ראשון שלי אז תיהיו עדינים 😊
אם אתם רוצים המשך אז תגידו
ואם לא יהיה כמעט תגובות אני אבין שצריך להפסיק חח ..

אגב אני חדשה פה באתר 😊

*אני לא מצליחה לעשות פה צבעים וזה.. מישהו יכול לעזור לי?*