זה בתוך עיתון פטיטו [עזבבבבבבבבבבבבבו]
פרק1
"נו שלי את באה?!" צעקה מור על סף האוטובוס
"כן,כן רגע" אמרתי וניסיתי לרוץ יותר מהר
למזלי הגעתי בזמן דקה לפני שאוטובוס נסע.
"טוב שהגעת!!" אמרה מור
"כן טוב, אני הייתי צריכה לרוץ את כל השביל"
"חפיף העיקר שהעסקתי אותו" אמרה בזמן ששילמה לנהג
"כרטיס רגיל" שאל נהג האוטובוס אותי
"לא תודה יש לי חופשי חודשי" אמרתי בעוד מור הולכת לתפוס מקום מאחור.
הדרך הייתה ארוכה
מי יודע שלהגיע מבית שאן לטבריה זה שעה נסיעה באוטובוס?!
המראות הידהדו בראשי, איך האבות סיפרו על חלייהם שנרגו
והמשפחה השאירו מאחורי חסרי כל, זה הפחיד כ"כ
ועוד עכשיו אני עומדת להתגייס,
כל החברות כולל מור קיבלו כבר צו ראשון,
אני אקבל בעוד חודשיים, אני מקווה.
אני לא אשמה שאני קטנה מכולם בכמה חודשים
"בואי" אמרה מור ויצאה מהמקום הצר בו ישבנו
"בא,באה" גימגמתי בעוד מור קטעה את כל מחשבותתי המתרוצצות,
על הלוחמים היוצאים ואינם שבים.
התחלתי לחשוב גם על החטופים, מסכניםם, יושבין אומללים רבים על חייהם.
"היייייייייי!" קפצה עלי שיר בעוד אני ומור הולכות לעבר המרכז לשתות קפה
"היי" השבתי
"איפה הייתן??"
"סתם, הלכנו לצו גיוס של מור" אמרתי בשקט והרכנתי את ראשי
"אה באמת?" פנתה למור "מזל טוב!!, איך הלך לך??"
"בסדר, אני חושבת שאתקבל" היא אמרה
חשבתי לאן אני ארצה ללכת ומיד עיניי כוסו בידים חמימות
"מי זה?" שאלתי
"נחשי" אמר הקול המוכר ונתן לי נשיקה
"היייייייי, מה קורה?" שאלתי את רועי, החבר שלי
"אחלה, בואי רגע" בוא אמר ומשך אותי הצידה
"אני רוצה להתגייס לקרבי" הוא המשיך
"מההההההההההה?!!!!!!!!!!!!!" בחים לא חשבתי שזה יקרה
ועוד היום הוא מספר לי?!
רק אתמול שמעתי את עשרות חילים שמתו ועל החברות שלהם שנשארו עם לב ריק
כל המחשבות רצו בסדר אפילו יותר חזק ממקודם
"למה לא?" שאל טיפה מבואס
"תעשה מה שאתה רוצה" אמרתי, לא נשאר בי טיפת כוח "מור אני הוללכת" צתרחתי לעברה והסתובבתי לכיוון ביתי
נעדכן כל שבוע בערך ,כל פעם שהעיתון יצא(:
