אני יושבת באמצע טקס מסתכלת על כולם.
הטקס עצוב, כואב.. מבינים.. אבל לא באמת מצליחים להבין את הכאב.
רואים את המשפחות השכולות בוכות והולכות בעצב חזרה הבייתה כאשר נגמר.
ואצלנו היום ממשיך כרגיל כאילו לא קרה דבר.
והמחשבות שמתורצצות בראש באותם הרגעים זה על ילד יתום מאב
או אם שאיבדה את בנה או ביתה.. או אח או אחות..
ואי אפשר לגעת בכאב.. ומפחדים ממנו, ומתחילים לדמיין דברים.
וצוחקים על תגובות של הילדים הקטנים שעומדים בצפירה, כי צריך לעמוד כמו פסלים
"ככה אמרה הגננת" ולא כי הם מודעים.
או שהם שואלים שאלות אבל קשה להסביר משהו שלא קרה לך.
משהו שאתה לא רוצה שיקרה לך..
כולם עומדים בגאוה על הניצחונות שהיו למדינה ואת הכשלונות חייבים להזכיר
כי אם אנחנו לא נלמד, מי ילמד מהן?
והאופטימיות שחוזרת ואיך תמיד אומרים?
כשאנחנו נגדל כבר לא יהיה צבא.. זה משפט חרוש, די אירוני לדעתי
והאמנתי בו תמיד כשהייתי קטנה, אבל עכשיו.. עוד שנה.
ואנשים קרובים שכבר התגייסו ומחשבות רעות מתעוררות
והתקווה שהם יחזרו והפחד שהם לא..
ולדעת שהם עשו הכל כדי להגיד שהם בקרבי והם שמחים שהם שם..
שומרים עלינו, על המדינה שלנו על מי ששמר פעם עליהם..
אבל אנחנו פה מפחדים.
זה מצחיק שמצד אחד החיילים האלה.. שומרים עלינו.
אבל מי בעצם שומר עליהם?
-זוהר-
עומדות לי דמעות בעיניים !
קשה לי לקרוא את השורות ]:
כ"כ כואב.
יהי זיכרם ברוך !
זוהרר!!!!!!!!!!!
זה מדהיםם
אמא
פשוט מדהים
וכואב ועצוב ונוגע
פשוט אי אפשר לתאר
כתבת בצורה מרגשת ונוקבת.
אל תפסיקי לרשום
מור'צי
תודההה בנותתת
מורי 3>
-זוהר-
