חיכיתי בתחנה הישנה של הרכבת,ממורמרת.
מקום ישן.
תקופה עצובה. תחנה מוכרת.
"אני לא אגיע בזמן לעולם" מלמלתי.
ופתאום בלי שום התרעה
ניצבת מולי רכבת ארוכה,
שאת סופה לא בדיוק הצלחתי לראות
בין החלונות הבחנתי בפרצופים רבים
חלקם שמחים וחלקם ממורמרים
כל אחד בדרכו לתחנה אחרת.
ארזתי את כל חפציי וניסיתי לעלות אל הקרון.
הקטר הנרגז הפציר בי שעליי לצמצם בדיוק מזוודה אחת
כדי שאוכל לעלות אל הרכבת.
בלית ברירה לקחתי שקית גדולה
לתוכה הכנסתי כל דבר שאיננו נחוץ לי עוד בהמשך מסעי.
קודם כל,
את הכאב ואת בת זוגתו האכזבה
שלהם דאגתי לסדר מקומות V.I.P ראשונים
לצידם הנחתי את הזכרונות עטופים בנייר אטום
כדי שגם אם ינסו לשכנע אותי לקחת אותם איתי
לא יצליחו.
את הדמעות השובבות השלכתי לים. כנראה שמקומן היה שם,
ולא בין שפתותיי.
את האחיות הרעות, שנאה וטינה
שיחררתי ונפרדתי מהן לשלום.
במקומן-
אחותן היפה פרצה לחיי,
אהבה חדשה שבאה לעזרה.
העצב התעקש לבוא איתי וניסה להשתלט עליי
בשנייה האחרונה הגיח מאי שם - האושר
הזן הנדיר הזה שכולם דיברו עליו נפלאות,
היה מוכן לשתף איתי פעולה.
עליתי לרכבת, נרגשת.
מקום חדש
היא עצרה בתחנה שונה הפעם
תקופה אחרת
"סוף סוף הגעתי ליעד"
תקופה מאושרת.
(:




