היא זזה עם הקצב מרגישה את המילים רוקדת עם הלב, נותנת את כולה, הכי טוב שהיא רק יכולה. ככה היא רוקדת, כל זמן שהיא רק יכולה,ורק מהלב היא עושה זאת. היפ הופ, ואוו, כמה משמעות, דרך החיים שלה, כל כולה, מזה היא מתקיימת, החמצן שלה, מה שנותן לה את החשק להמשיך לחיות, הדבר היחידי שנשאר לה בעולם.. זה הריקוד. הרי מי צריך אותה בכלל?? עוד סתם איזה מישהי עם משקפיים שחורשת שעות על החומר במתמטיקה. חבל שאף אחד לא מבין שללמוד זו הדרך היחידה שלה לצאת מהמצוקה בה היא נמצאת. אבא ואמא, אין לה אותם עוד. אביה היה נרקומן, מה שבסופו של דבר גרם לו להיכנס לחרדות ולהתאבד, ואמה, היחידה שהיה אכפת לה ממנה, נהרגה בתאונת דרכים, כשהייתה בדרך לקנות לבתה מתנה ליום ההולדת. מה ששבר אותה לגמרי, ובמצבים אלה, מה שהחזיק אותה, מה שגרם לה לעמוד על הרגליים, להמשיך בחיים, ולקום עם חיוך, זה רק דבר אחד, הריקוד.
ומי נשאר לה עכשיו?? הדודה שלה,הבן אדם האחרון שעומד לצידה בכל עת, בכל מצב. שאכפת לו ממנה חוץ ממנה היא לבד בעולם, אבודה, ללא תמיכה וללא עזרה.
"זה היה מדהים" מחאו לה כפיים החברים שלה. הם באמת היו נהדרים אולי כמה מהם עבריינים אבל מה אכפת לה? הם הרבה יותר טובים מכל מי שהכירה בחייה, מכל מי שירק בפרצופה או שתקע לה סכינים בגב.
"תודה" חייכה להם, כולה נרגשת ומאושרת. תמיד כשרקדה היא שכחה מי היא ומה היא. כשרקדה היא הרגישה תמיד משוחררת כאילו אז היא היא נהפכת לילדה שיש לה חיים מושלמים בלי צרות ובלי בעיות.היא הייתה נהפכת למרכז העיניינים, כי כשרון הריקוד שלה היה פשוט מדהים כל מי שראה אותה רוקדת, היה נדהם ונשאר פעור פה עוד הרבה זמן אחרי זה. אנשים העריצו את הריקוד שלה, את הדרך בה היא רקדה, הדרך שבה הזיזה את הגוף.
"טוב אז מחר בשעה 4 תהיו פה" אמר דרק. דרק היה הידיד הכי טוב שלה. הוא גר לבד כבר כמה שנים אביו נהרג בתאונת דרכים ואימו גרה עם אחותו הקטנה. הם תמיד גרו פה בניו יורק בשכונת המצוקה הזאת,שכונת המצוקה שגם לבנים וגם שחורים גרו בה. מקום מזעזע, שצימרר כל נפש חיה שעברה שם.
"אוקי ביי לכולם" אמרה והניחה את התיק הגדול שלה על כתפה.היא הורידה את הכיפולים של המכנסיים שלה שעשתה קודם לכן כדי שיהיה לה נוח לרקוד.היא יצאה מהמחסן,טוב זה לא סתם מחסן זה הבית השני שלה. היא באמת מרגישה שייכת,היא כל הזמן הייתה באה לשם עם חבריה או סתם לבד כדי לפרוק את כל תסכוליה בריקוד,ביום ממוצע היא בילתה שם 4 שעות בריקוד.
"ללוות אותך?" שמעה את דרק צועק לה. הוא תמיד היה שם בישבילה ותמיד דאג לה אם זה מבחינה כספית או אם זה מבחינה כזו של ללוות אותה עד הבית כדי שחס וחלילה שום דבר לא יקרה לה. הוא באמת שווה הכל. על הכל היא תוותר כדיי שיהיה לו טוב, על היחס הדואג והאוהב.
דודתה תמיד אמרה לה שאין דבר כזה חברים אמיתיים, שאף אחד לא באמת יילך איתך עד הסוף. אך תמיד הייתה לה הרגשה שדרק הוא מעבר לסתם עוד חבר שעלול לאכזב.
"לא תודה אני אסתדר" צעקה לו כשכבר החלה לעלות במדרגות חזרה למציאות. הרי שם למטה היא התנתקה מהכול לכן כשהייתה עולה למעלה הייתה לוקחת את הזמן שלה, היא לא רצתה לחזור למציאות. היא יותר מידי אכזרית.
היא צעדה ברחוב שכבר נהיה חשוך רק פנס אחד מסכן האיר קצת ,על ספסל שהיה רחקו ממנה ראתה כמה נערים יושבים ושותים בירה. למרות כל המגרעות היא אהבה לגור שם,רק שם ב"גטו" יש אנשים אמיתיים שעברו כמה דברים בחיים לא כמו בובות הברבי האלו שגרים בצפון, את הכול נתנו להם על מגש של זהב אבא ואמא קונים להם הכול ולפעמים הם עוד מתלוננים. היא יכולה רק להמשיך ולחלום על כל זה. מה הם כבר יודעים על החיים? איך לשחק כדורסל או איך לשחק פוטבול או בכלל איך לקפוץ עם פונפונים למה לא? פשוט תקפצי ותצעקי "דפוק אותי”.
היא נכנסה לבניין הישן בו דודתה גרה. דודתה כבר לא הייתה אישה צעירה אבל היא אהבה את אמבר בכל כוחה היא תמיד דאגה שיהיה לה נוח.
"אמבר, יש לי דיבור אלייך בואי לפה" צעקה לה מהמטבח. כשהיא אומרת שיש לה דיבור זה אף פעם לא משהו טוב. היא הניחה את התיק הגדול ליד הכניסה לבית והלכה לכיוון המטבח הקטן.
"לא עשיתי כלום" אמרה מתגוננת.היא כבר רגילה שדודתה גוערת בה כאשר היא מאחרת לחזור הביתה אחרי החזרות שלה.
דודתה ציחקקה ואמרה "אל תדאגי אני לא רוצה לדבר איתך על משהו שעשית אלא על מה שיקרה עוד מעט, כמו שאת יודעת אני כבר לא צעירה ואני כבר לא יכולה לטפל בך. את תעברי לגור עם הבת שלי בפלורידה המצב שלה הרבה יותר טוב משלי ואני מבטיחה לך שיהיה לך שם טוב היא תטפל בך,תכירי חברים חדשים ושם בבית ספר שהיא רוצה לרשום אותך יש קבוצת ריקוד אז תוכלי גם לרקוד והרבה" אמרה היא ראתה דמעה זולגת לה מהעין של דודתה.
אמבר הייתה המומה,גם מה שדודתה אמרה לה על הריקוד לא עודד אותה כי שם בטחרוקדים בלט ואת הריקודים הקלאסיים שהיא שנאה,היא לא ידעה מה לומר, היא חפנה את ידה כאגרוף, ודפקה איתו בחוזקה על השולחן, צעקה:
" איך את לא יכולה לעשות לי את זה? כל החיים שלי נמצאים פה! החברים שלי, בית הספר.. ו...” אז כבר לא יכלה יותר, אמבר פרצה בבכי מר והתיישבה מקופלת עם עצמה על הריצפה.. ואמרה לדודתה בעיניים דומעות.
“הריקוד, החיים שלי, אם אני חשובה לך דודה, אל תקחי ממני את החיים שלי”
“ מתוקה, אני מצטערת, אבל אין לי ברירה”
המשכת כבר בפורגירלס?! [ :
אני עכשיו אבדוק : )
יאווו מהמממם !!!
הממממשך?
את כותבת יפה.
הסיפור מאוד מוכר לי או מזכיר לי משהו חח..
מחכה להמשך!
😊
וואוו יפה תמשיכייי
ובא לך לתאר אותה איך היא ניראת וכו'?! זה סתם עוזר לי לדמיין את הדמויות
יפהה..
מעניין לראות איך יתפתח
אל תנטשי
QUOTE (שירוווווווש @ 27/04/2008) יפה, תמשיכי..
😊
מה שבטוח שאת הסיפור הזה אני לא אנטוש אממ תאור של הדמיות היה בקרובואולי גם פוסט תמונות שלהם.
ותודה בנות מחר אני אשים עוד פרק (:
QUOTE (ADIDUSHIT @ 26/04/2008) יפה!!! (:
!!!!!!!!!!!
כבר שבוע שהיא בדיכאון הזה, ועוד יום אחד היא עוזבת, יום יום, היא יורדת למטה, למרתף המכוער הזה, שנותן לה כזאת הרגשה מגעילה, היא מרגישה את כל כורי העצב שנרקמו בה מתאספים ונאגרים סביבה, ועכשיו היא לא יכולה לזוז, היא קלועה, היא אבודה, כמו דרך ללא מוצא, היא לבדה מול הקיר, במקום בין 4 קירות, 4 קירות וטייפ, היא שמה את המוזיקה, ומתחילה לרקוד. לעשות את הדבר היחיד שאהבה לעשות, עכשיו כבר באמת אין לה כלום.לא חברים, לא אהבה, לא משפחה, והריקוד, מה שהחזיק אותה בחיים הולך ודועך.
עכשיו זה הרגע,הרגע בו היא מספרת לחברים שלה שהיא עוזבת. והנה כולם נכנסים דרק, גרנט,ג'ולי וסופי. החברים היחידים שלה, אלה שליוו אותה כל הזמן הזה, התאספו בתוך חדר אחד, בתוך מקום אחד, כדיי שבפעם האחרונה, היא תוכל לחבק אותם.
"על מה העניין? בשביל מה קמתי כל כך מוקדם?" שאל גרנט. גרנט הוא השרוט שבחבורה שלה על טאקט הוא לא שמע בחיים שלו אבל היא אוהבת אותו כי הוא תמיד היה לצידה. "שתוק" סיננה ג'ולי והביאה לו כף שטות על הראש. אוי ג'ולי מאיפה להתחיל? היא החברה הכי טובה בעולם, למרות שלפעמים היא קצת לא נחמדה אבל זה רק כשהיא כועסת היא חברה של גרנט והם הזוג הכי מושלם שאמבר מכירה.
"טוב זה לא קל אבל אני צריכה להגיד לכם את זה...שרה החליטה שאני עוברת לפלורידה בגלל שהיא לא מסוגלת לטפל בי יותר" אמרה והרגישה שוב את המחנק בגרונה ואת הדמעות שעולות לאט לאט ומציפות את עיניה.
"חח שרה כבר באמת מבוגרת מידי מדי כדי לטפל בך" אמר גרנט וג'ולי שוב החטיפה לו כפת שטות "קצת טאקט " מלמלה "את צוחקת נכון?" אמרה והפנתה את מבטה אל אמבר. "נו ברור שהיא צוחקת" אמרה סופי. סופי הייתה האחות הקטנה של ג'ולי הן כל הזמן רבו והיה מצחיק לראות אותן רבות סופי הייתה המצחיקה תמיד כשמישהו עצוב היא תעודד אותו.
"לצערי אני לא צוחקת" היא ניסתה להילחם בדמעות, אך ללא הצלחה. "אבל את לא יכולה לעזוב אותנו,מי ישמח אותנו? וירקוד לנו?" שאלה ג'ולי. אמבר הסתכלה על דרק שלא אמר כלום. "אני מצטערת אני לא יכולה לעשות כלום היא כבר החליטה על זה" אמרה בעודה מסתכלת על דרק. "מתי את עוזבת?" שמעה את קולו של דרק שאפילו לא הפנה את מבטו אליה. "מחר" אמרה והורידה את עינייה לרצפה. היא ראתה את דרק קם ויוצא משם. "אני מצטערת אני צריכה ללכת אחריו"
היא ראתה אותו עומד ליד המעקה מסתכל על הנוף שהשקיף על ניו יורק. "מה קרה?" שאלה אותו והוא עדיין לא הפנה את מבטו אליה. "מה קרה? את שואלת אותי מה קרה? את עוזבת זה מה שקרה את החברה הכי טובה שלי תמיד היית שם בישבילי איך אני אסתדר בלעדייך?אני לא יכול לסבול את המחשבה שלא נדבר יותר" אמר במבט כועס.
"אז מה אתה חושב שבגלל שאני אהיה רחוקה ממך לא נדבר יותר?" שאלה ואז כשלא קיבלה תשובה הוסיפה "אתה מכיר את המכשיר הזה שנקרא טלפון? אני מבטיחה לך שאנחנו נדבר והרבה,ואולי גם ניפגש,אתה יודע פלורידה זה לא בסוף העולם" חייכה אליו חיוך קטן. "את מבטיחה?" שאל ואמבר בתגובה הנהנה בראשה וחייכה אליו. "אז מה אתה אומר? שננצל את היום הזה עד סופו?" חייכה אליו, הוא חייך אליה והם חזרו לכל החברים.
אמבר הרגישה רטט בכיס שלה והוציאה משם את הפלאפון שלה.
"כן שרה" אמרה וכל המבטים הופנו אליה.
"אוקי אני תכף באה" אמרה וניתקה.
"חברה אני אחזור לפה עוד 10 דקות שרה רוצה שאני אעזור לה במשהו,חכו לי" אמרה .
"לכי" אמרה ג'ולי ואמבר עלתה במהירות שמדרגות ורצה לביתה שהיה קרוב מאוד.
היא פתחה את הדלת וניכנסה לבית.
"שרה מה רצית?" שאלה וחיפשה את שרה.לבסוף מצאה אותה בחדר שלה.
"אני צריכה שתארזי את הדברים ההכי חשובים לך בארגז הזה" אמרה והגישה לה ארגז.אמבר יצאה מהחדר של שרה וניגשה לחדרה.לא היו לה הרבה דברים את המעט היא הכניסה במהירות לארגז.
"טוב שרה סיימתי אני יוצאת בחזרה למקלט" צעקה ויצאה מהבית.
“איפה דרק?” שאלה אמבר בפליאה כשניכנסה למקלט.
“הוא הלך, בזמן שהלכת” אמרה ג'ולי בעודה משפילה את מבטה ברצפה. “אבל, הוא השאיר לך פתק, הוא כתב אותו הרגע, איזה שנייה לפני שיצא.. ” אמבר לקחה את פיסת הנייר, פתחה את קיפול הנייר, בתוך הפתק היה רשום: 'אם מחר את עוזבת, אני רוצה שתתני לי את האפשרות לתת לך משהו שחשוב לי תהיי אצלי היום בשמונה בערב'
אתר האהבה הישראלי