קמה לעוד בוקר מחריד
השניים רועדות והידיים כבר מוותרות מההתחלה ובמקום להילחם עם המברשת בשיער הן אוספות אותו בצורה מרושלת לקוקו גבוה.
העניים שנפתחו לא מזמן נעצמות מדי פעם לשנייה,
מתיזה מעט מים על הפנים בכדי להתעורר ונכשלת - כמו תמיד.
השוקו על השיש מעורר בי בחילה,
העוגה שנאכלת ע"י מגיעה תוך שניות אחדות אל מורד האסלה.
שוב פעם אני מורידה את המים בשירותים ואיתם את שארית הכוח שנותרה בגופי,
שוטפת פנים – ונכשלת בשנית, גופי עייף מדי.
מתלבשת בזהירות, מכנס קצר חום יחד עם קפוצון לבן של בית הספר.
לרגע מתמוטטת על הרצפה אך במהירות מתאוששת וקמה בחזרה על שקיי העצמות שלי שנקראים רגליים.
מסתכלת במראה ונגעלת מעצמי, ידיי הרזות מוסתרות מאחורי הקפוצון.
אך ברגליי אני גאה, תמיד אהבתי אותך, דקות דקות עד שהן כמעט ומתפוררת מתחתיי.
את עצמות לחיי הבולטות אני מסתירה מתחת לשכבות עבות של מייקאפ ועיפרון שחור מבליט את עניי החיוורות.
סוחבת את התיק על הגב בקושי,
מתיישבת לשנייה על המיטה אוזרת את מעט הכוח שכבר לא נותר בי כמעט ויורדת לכיוון הדלת,
אמא שוב מעיפה בי את המבט הזה,
המרחם
הדואג
המסכן
המכאיב.
אני מפנה מבטי ממנה ויוצאת לכיוון בית הספר,
אנשים עוברים לידי, נזהרים מלגעת בי, מפחדים שאשבר מולם.
השמש החמה מדגישה את שערי הבהיר והחלש, שערי שכבר מזמן הפך קש.
עוברת למדרכה ממול, לצל.
נשענת על החומה בכדי להמשיך ולהתקדם, מתנשמת בכבדות ומצטערת אם כי רק לשנייה אחת על הרצון העז שלי להיות רזה.
כבר נגמר בי הכוח, העניים נעצמות לרגעים ארוכים, שקיי העצמות מתחתי עוד שנייה ומתפרקות.
לוקחת נשימה עמוקה, עוזבת את החומה ומתקדמת במהירות,
לכיוון המטרה.
מגיעה לבית הספר, נועצת בו מבט, אוחזת בעמוד ומתמוטטת.




