מאבדת את עצמי.

הגעתי למצב שאין לי מקום לפרוק כ"כ הרבה כאב,
ושום דבר לא מסוגל להכיל ולהבין את ההגיון שמסתתר מאחורי הדברים.
יש המון נקודות שאין לי מושג איפה לגעת בהן בשביל לדעת 'איפה טעיתי?'

זו תקופה שיש בה המון סבל, ולא אמור להיות אפילו
צריך להיות לי יומולדת שבוע הבא,
יש לי חבר מדהים כבר שנה וחצי,
הצלחתי להתחבר לחברה חדשה,
הציונים שלי גם הם במצב סביר
הצלחתי לעשות את החבר הכי טוב שלי לבנאדם מאושר

ובכל זאת? יש רק רע.

הגעתי למצב שאני לא יודעת מה אני רוצה מעצמי,
לא יודעת מה אני רוצה ממנו..
מאותו אחד שאני אוהבת כבר שנה וחצי.

לא מאמינה למשפטי 'אני אוהב אותך' כשהם נאמרים בפשטות,
וזה לא בכוונה.
אני יודעת שזה בא מלב שלם אצלו,
אבל אני כבר לא מקבלת את זה אותו דבר..
חסרים לי ריגושים ממנו,
מרגיש לפעמים כמו זוג נשוי שמתחיל למצות את עצמו.
ויש בי המון המון כאב שצובר את כל מה שאמרתי,
כי אני לא מסוגלת לחשוב על פתרון חותך.
אני רוצה פתרון שפשוט ינסה לפתור הכל,
ושכל הרגשות העצומים שהיו לי אליו יחזרו ושהכל יהיה בסדר.
נאיבי?
בהחלט.


אין לי סבלנות לכלום,
אני מאבדת שליטה,
מאבדת את עצמי בעיקר להכל
לא סומכת על עצמי,
עושה שטויות
לא אחראית לכלום
ולפעמים מה שנראה נכון זה שקט נפשי.
לשבת עם עצמי ולראות מה באמת נחוץ לי,
מה באמת יעשה לי לשם שינוי טוב.
ותמיד שאני לבד, מנתקת טלפונים, מתנתקת מהעולם
אני מגיעה למסקנות שלא מצליחות לבוא לידי ביטוי.
כ"כ מאחלת לי לקצת אופטימיות ולאושר,
ולדעת לזכור להעריך אנשים לא לפי תקופות, אלא לפי מי שהם.

תודה למי שספג את כאביי .