סבון ומכתב.

הסבון עומד על קצה הכיור, איפה שהשארת אותו בפעם האחרונה.
הפעם האחרונה שלך, שבה הסבון התערטל סביב גופך, נגע בכל איברייך המוצנעים ביותר
וכיסה אותם בשכבה עבה של קצף.
אותו סבון שהדיף מעלייך ריח נקי ונעים, שאהבתי להריח כל פעם כשהיית יוצא עירום מהמקלחת, עדיין רטוב וקופץ עליי על המיטה, ממלא אותי ברטיבות ובנשיקות.
אותו סבון שדאגת שאקנה לך, שהתעקשת עליו- 'רק את הסבון הזה', אמרת.
רק את הסבון הזה אני מכניסה עכשיו לביתי ומשתמשת בו על גופי, למרות שלא אהבתי את ההרגשה שלו על גופי העירום. העיקר, להרגיש אותך.
עכשיו אני מריחה את עצמי, כי אתה הלכת, הלכת- ולא תשוב עוד.
אני יוצאת מהמקלחת, ולא מורחת על כל גופי קרם, כהרגלי, אלא שוכבת על המיטה, עוצמת את העיניים ושואבת עמוק עמוק את הריח, מדמיינת כאילו גופי הוא גופך, ממש כמו אותו לילה שבו התעלסנו לאחרונה. אותו הלילה שבו עשינו אהבה מטורפת לאורך הלילה כולו, עד שהפציע השחר ואז תפסת אותי, הבטת לי עמוק בעיניים ואמרת : "אני חייב ללכת עכשיו. המלחמה מתחילה".
הדמעות החלו לרדת אוטומטית, אבל אתה התקרבת אליי ושוב ריחך הנעים נשאב לאפי וכאילו באופן אוטומטי הדמעות פסקו.
חייכתי חיוך קטן ושאלתי: "אתה תחזור, נכון?".
חייכת גם אתה חיוך גדול שהסתיר מאחוריו המון תקווה וענית לי בלחש: "אני מקווה שכן.
אני מרגיש שיצרנו הערב חיים חדשים". חייכת חיוך גדול עוד יותר וליטפת לי את הבטן.
אני הצטמררתי ממגעך ומהמחשבה על זה שאולי, במקרה, עשינו ילד, שהבאנו חיים לעולם.
התלבשת מהר, ענדת את סיכת הקצונה שלך והתמלאת גאווה, פתאום גבך הזדקר ומראה אצילי נגלה על פנייך השחומות, מלאות הזיו.
הסתכלתי עלייך, כאילו ידעתי שאני צריכה לחקוק את המראה הזה בזיכרון.
בהיתי בך.
התקרבת אליי בפעם האחרונה ונשקת לשפתיי האדומות.
פנייך מעולם לא נראו לי יפות יותר מאותה שנייה קטנה שבה התקרבת אליי ונשקת לי.
שמת את הנשק עלייך, הרמת את הקיטבג על גבך וחייכת. חייכתי גם אני.
התקדמת לכיוון הדלת ועם כל צעד שלך הרגשתי כאילו משהו בי מת.
עצרת בפתח הדירה שלנו, הנחת את הקיטבג בפתאומיות והורדת את הנשק במהרה ורצת אליי, מחבק אותי ומרים אותי מעלה מעלה. עיננו נפגשו, ודמעות מהולות בשמחה ובעצב זלגו מעיניי שנינו.
"אני אוריד אותך, שלא ייקרה כלום לפרי אהבתנו", אמרת וחייכת.
המחשבה על ילד עשתה לך טוב. תמיד רצית ילד. תמיד רצית להוכיח לעולם ובעיקר לאביך, שאתה אבא טוב, מה שהוא לא היה. "אני אוהב אותך. אוהב, אוהב, אוהב". צעקת.
קולך היה כמנגינת נוודים לאוזניי וצנחתי לי על הכרית, מחזיקה את בטני ומלטפת אותה.
"זה האבא שלך, תסתכל" דיברתי לבטן השטוחה שלי וצחקנו שנינו בקול גדול.
"עכשיו אני באמת חייב ללכת. המונית כבר למטה", אמרת, וצפצוף נהג המונית הפך עצבני מרגע לרגע.
קמתי מהר ונישקתי אותך.
סגרתי את הדלת אחרייך ואני נשענתי על הדלת, יורדת אט אט מטה, מצליבה את רגליי ומקרבת אותן לחיקי. הדמעות פרצו, כאילו צפיתי את מה שעומד לקרות.
עברו שלושה חודשים.
המלחמה כבר החלה ולא שמעתי ממך דבר.
כשהייתה הפוגה בטילים שירו עלינו הערבים והתירו לצאת מהמקלטים, רצתי מהר לתיבת הדואר שלנו,
זו שרשמנו ביחד "רם ותמר", עם לב קטן משמאל.
עברתי כמסוממת על המכתבים, כמחפשת את המנה הבאה, אך למעשה חיפשתי מכתב ממך.
ואכן, מצאתי.

" תמר שלי,
אם את קוראת את המכתב הזה, תדעי שמשהו רע קרה לי.
אני מתאר לעצמי שמתתי, והגעתי לגן עדן מסוג אחר.
החיים שלי עצמם, לצידך, היו לי לגן עדן עלי-אדמות, אך לכל אדם יש תפקיד בחיים, וכנראה שאני את חלקי סיימתי, והגיע הזמן לפנות את המקום לאדם אחר שייעשה את עבודתו כהלכה.
אני מבקש ממך, אל תבכי עליי. אני לא רוצה ללכת בידיעה שאנשים שם למטה בוכים עליי.
אני יודע שמיציתי את החיים שלי ועברתי אותם בשמחה רבה, בעיקר את ששת השנים האחרונות, שחלקתי אותם בוקר וערב, איתך. חלקנו כעסים, פרידות מעטות, מריבות רמות, אבל גם חלקנו רגעי קסם קסומים, אהבה מופלאה וטהורה, ואני מקווה שגם, אם תפילתי נשמעה- שגם ילד.
אני מקווה שההודעה מהצבא תגיע לפני המכתב הזה, אבל אם לא, אני רוצה שתדעי שאני אוהב אותך.
כל רגע נתון יריתי את שמך לחלל החדר. כל פעם, איכשהו, הזכרתי אותך.
כל הזמן חשבתי עלייך. כל היום וכל הלילה, למשך תקופה ארוכה. היית בעיני רוחי.
עינייך, צחוקך ומבטך הם אלו שנתנו לי את התקווה.
רק בזכותך עברתי את השמירות הרבות והמשעממות, את החיפושים בלילות אחרי פינה חמה, כי את היית לי לפינה הכי חמה שיש, בלב.
אני אוהב אותך.
אני מצטער שככה זה נגמר, אבל אני שמח שחלקתי איתך את רגעיי האזרחות האחרונים שלי.
אותו לילה לא נשכח מליבי והגעגוע אלייך גבר עם כל רגע נתון.

אני אוהב אותך.
אוהב, אוהב, אוהב...."

קפאתי. הרגשתי איך קיבתי מתהפכת בקרבי, איך שאני מצטמקת ונוזלת על הריצפה.
הדמעות פרצו, והכאב היה כאב שלא ניתן לתאר.
הלכת, ולקחת איתך חלק ממני. לקחת ממני את נשמתי, ביחד עם שמחת חיי.
מאז, הבטן השטוחה כבר החלה לתפוח, ואכן- השגת את מטרתך.
תפילתך נענתה- יש לנו ילד.
היום אני יודעת איך אקרא לו...
"רם"
לחשתי ודמעותיי שטפו את המכתב....