הירח מלמעלה מאיר על כל מה שאי פעם ניסית להסתיר,
כל פצעייך שותתי הדם נראים כעת, נגלים אל פניי כולם,
והכאב הפיזי לא עומד בכאב הנפשי.
גופך מתמוטט, הלב שלך פועם יותר ויותר לאט.
הנשימה הופכת כבדה, יש לך סחרחורת.
אתה מחבק את עצמך, כי אין אף אחד אחר שייחבק.
אתה מקשיב לנשימותייך האיטיות, וסופר אותן.
אחת, שתיים... ואיך שאתה מתחיל את הנשימה השלישית,
אתה רואה שחור לפנייך.
המסך ירד.
אתה מרגיש שאתה נמשך למטה, אתה מנסה להתנגד, אבל זה הרבה יותר חזק ממך.
אתה פשוט צועק עד שמקיא דם,
בועט בכל השדים, משתחרר מכל הכבלים,
מתנגד לכל הזיכרונות, משתכשך בייסורים.
חסד מפחיד נגלה לפנייך פתאום- המציאות הופכת לפתע לאדומה.
הכל סביבך אדום, כצבע הדם הניגר מגופך הנערי, החלש.
ידייך הקרות כגופה מנסות לכסות את איברייך המוצנעים, אך אתה כבר לא שייך
לגופך, אתה מביט עליו מלמעלה, והוא שם- זרוק בספסל בפארק חשוך,
ביתם של הומלסים ואנשים שמזלם לא שפר עליהם.
פנייך מקבלות קימורי עצבות, ודמעות קטנות מתחילות לזלוג מעינייך.
אתה פוקח עיניים.
הגשם הכבד מטפטף על פנייך.
התעוררת וכל גופך אפוף זיעה קרה.
"השדים באים בלילה, קולעים צמות מהכאב"... 3\>




