הייתי בטוחה שאני מחוסנת מהאהבה הזאת
ידעתי מההתחלה שאני ייפגע
אבל לא, המשכתי עם זה.
ידעתי שאתה לא אוהב, ידעתי שלא יהיה בינינו כלום...
אבל כמו מפגרת המשכתי לרדוף אותך במחשבות שלי.
לא עוצרת לרגע.
לא מסתכלת שניה לאחור לראות מה איבדתי בדרך.
אתה לא אוהב אותי. אני יודעת.
אין לך מושג כמה זה קשה לקבל את זה שאני מאבדת אותך.
גם בתור ידיד.
אין שיחות. אין דיבורים. רק מן "שלום" יבש כזה בכל פעם שנפגשים.
לא נעים לי לומר את זה, אבל טעיתי.
טעיתי בגדול.
חשבתי שהחיסון הזה נגד פגיעה מהאהבה יעזור לי.
אבל הפגיעה עמוקה מדי.
אני אוהבת אותך. אני לא יכולה לשכוח.
וגם אם אני באמת רוצה, הלב שלי לא מאפשר שלי.
אז אני ימשיך לאהוב אותך ולהיפגע. לא בגלל שזה נעים לי.
פשוט כי אני מוכרחה.
אז אני ימשיך לבכות שוב ושוב שוב ושוב...עד שכבר ייגמרו לי
כל הדמעות.
לך זה לא משנה אני יודעת. גם אם אני יבכה, גם אם ייקרה
לי את הדבר הכי נורא שיכול לקרות, לא יהיה אכפת לך בכלל.
אני לא מעניינת אותך. אף פעם לא עניינתי.
איך לעזאזל חשבתי שבאמת יהיה לי סיכוי ?
האהבה הזאת פשוט טימטמה אותי.
ועם כל זה אני ממשיכה לאהוב. כל יום רק אוהבת אותך יותר.
וזה אבסורד. כי אתה הרי בנאדם שגורם לי לכ"כ הרבה כאב...
אז איך זה שאני מאוהבת במשהו שגורם לי לסבול ?
כמה מילים יש לי להגיד לך. כמה משפטים שיכאבו לך כ"כ...
כמה דברים שיושבים לי על הלב הרבה מאוד זמן.
אבל כל זה רק דיבורים. הרי תמיד כשאני מגיעה לדבר איתך
ומסתכלת לך בעינים פתאום אני שוכחת את כל מה שרציתי להגיד.
המילים נמחקות, המשפטים נעלמים...כל מה שנשאר זה איזה
חיוך מתוק כזה של "היי".
והכל חוזר לשגרה.
אתה פוגע. אני נפגעת. כועסת. מנסה להגיד מה שיושב לי הלב. לא מסוגלת.
ושוב...
אני אוהבת אותך...
וזה לא יעבור לי. אני יודעת.
מה דעתכם ? =\




