שלום.

"שלום!" הופיעו שתי בנות צעירות בסביבות הגיל 12 בפתח ביתי.
"היי" השבתי להן בחיוך והסטתי את ראשי לעבר שקית התרומה שהחזיקו בידן *האגודה למען המלחמה בסרטן* קראתי וכבר תכננתי להוציא להן 10 שקלים מהארנק.
"תרצי אולי לתרום למען המלחמה בסרטן?" שאלו הבנות ואני ישר ניגשתי כדי להוציא להן מהארנק.
"יש לכן תלוש של עשרה שקלים?" שאלתי והבאתי להן את המטבע.
"תוכלי אולי לתרום יותר?" שאלו בתקווה
הסתכלתי עליהן בזלזול וחשבתי לעצמי כמה חוצפה יש לנוער של היום
"לא!" השבתי אליהן בכעס וסגרתי אחרי את הדלת.

השעה הייתה חמש בצהריים.
שי ניגש אלי ונשק לי בלחי "אני כל כך אוהב אותך" אמר לי והתיישב בסלון, התחיל לקרוא עיתון.
"תוריד את הרגליים מהשולחן" הערתי לו..
"עד שיש לי יום חופש את גם מעירה לי על כל דבר." אמר בכעס קל.
"איפה הבנות?" הסתקרן והמשיך לדפדף בעיתון.
"אצל מיכל" אמרתי ביובש והמשכתי לקפל את הכביסה.
מיכל היא אחותי הבנות היו הולכות אליה פעם בשבוע והיא הייתה עושה להן יום כייף..
לפעמים חשבתי לעצמי את מי הן אוהבות יותר אבל תמיד הייתה לי תחושה כזאת שלא משנה מה.
אני זאת שתהיה בעדיפות ראשונה.
"גילת!" אמר אלי שי בפתאומיות לאחר הטלפון שענה אליו.
"כן שי ? " השבתי לו עדיין כועסת על החוסר צומת לב שהקדיש לי ביום חופש שלו ועדיין מתמרמרת על הבנות החצופות שביקשו תוספת של כסף לתרומה.
"יוצאים!" הוא אמר מודאג ולקח את המפתחות של האוטו, לבש את המעיל השחור שלו והביא לי את המעיל האדום שהבנות קנו לי ליום ההולדת.
הסתכלתי עליו חוששת מתשובתו אלי וממשיכה ללכת בזריזות לעבר המכונית.
הנסיעה הייתה שקטה. ביני לבין הבית של אחותי הייתה נסיעה רק של חצי שעה.
הנסיעה הייתה נראית כמו נצח.
המתח שהיה ביני לבין שי לא פסק, עד שהגענו לבית של מיכל ושי שבר את השתיקה.
"שיר הקיאה דם" הוא אמר מתחמק ממבט עיני ומפחד לקבל את תגובתי.
המחשבות שהתרוצצו לי בראש היו שיר מאותו הרגע שנולדה עד היום- בת 17 כמעט
ואיך דואגת לאחותה הקטנה בת ה-10 והולכת לבקר את דודתה מדי שבוע בקביעות.
פחדתי לחשוב על הגרוע מכל. התחמקתי מכל מחשבה אחרת.
כשנכנסנו ראינו את הבנות שלנו יושבות מול הטלוויזיה וצוחקות כאילו לא קרה כלום.
"היא ירקה דם" אמרה לי מיכל "הרבה דם" פחדה מתגובתי.
רצתי אל שתיהן וחיבקתי אותם, דמעה זלגה לי מהעין וגילי חייכה אלי וחיבקה אותי בחום.
נסענו שלושתנו אל בית החולים אני, שי ושיר.
השתיקה המשיכה להיות, אף אחד לא הצליח לדבר.
שיר הסתכלה דרך החלון וחשבה בדיוק על מה שחשבתי
על הפחד מהגרוע מכל.
לצערנו הדברים התגלו כנכונים אחד התסמינים ללוקמיה היה תחושה כללית גרועה– לתחושה זו עלולים להתלוות כאב גרון או רגישות בפה ובהמשך היא ירדה במשקלה ללא הפסקה והעייפות גברה עליה.
התחלנו את הטיפולים הכימותרפיים.
כל יום היה נראה אפור יותר מהיום שאחריו המצב המשיך להחמיר, הקרחת שבצבצה לשיר על הראש הייתה הכאב הגדול שלנו, אי אפשר היה להתעלם מזה גם אם רצינו, תמיד הייתה הקרחת מבצבצת ומזכירה לנו את הכאב.
החודשים עברו כל כך לאט עם כל כך הרבה סבל. התבוננתי יום אחד בחדר הבנות וראיתי את גילי קוראת לשיר סיפור, שתיהן חייכו, שיר חיבקה את גילי וגילי נישקה את שיר בקרחת שלה וליטפה אותה על ראשה.
ראיתי את המחווה שבין השתיים, גילי העניקה לשיר כתר שיצרה מבריסטול של זהב ורצה אל אביה כדי שיצלם אותן ביחד. היא צעקה ואמרה ששיר היא האחות הכי יפה בעולם והלוואי שתהיה לה קרחת יפה כמו שלה.
המשכתי להסתכל על שלושתם צוחקים ומאושרים כשבליבי מתעוררת סערת רגשות, הפחד מהגרוע מכל.
רציתי לצעוק לגילי שתפסיק לדבר שטויות ושהיא לא זקוקה לקרחת כזאת, היא לא זקוקה גם היא למחלה!
ישבתי על הכורסה ההיא מבלי להוציא מילה ולהצטרף לשמחה, כי לא שמחתי והיה לי קשה.
מיכל הגיעה בכל יום כדי לעזור לי לסדר את הבית, לארגן אותו, לטפל בבנות, היא דיברה איתן וצחקה איתן ואני.. ישבתי לבד ללא תזוזה לא יודעת מה לומר, מה לעשות, איך להתנהג.
המצב התחיל להחמיר והמרחק היה גדול יותר ביני לבין שיר בכל פעם שהייתה שוכבת במיטה היא הייתה מסתכלת עלי ומחכה שאני יבוא אליה ידבר איתה אבל אני? לא הייתי מסוגלת. לא ניגשתי והמשכתי לשמור מרחק.
הרופאים טענו שזה הסוף נשארו לה רק כמה ימים אחרונים לחיות.
עמדתי לידה כאשר היא ישנה והסתכלתי עליה, הנחתי לה על הראש פאה שתמיד הסתכלה עליה באינטרנט וליטפתי את פניה, הן היו יפות ועייפות החיוורות השתלטה עליהן והצבע היפה שהיה לה קודם לכן נעלם.
היא פקחה את עיניה ואני במהרה זזתי אחורה מנגבת את הדמעות.
"אמא" היא אמרה לי בקול עצוב
"אני אוהבת אותך, תמיד אהבתי אותך" היא אמרה והושיטה לי את היד.
"גם אני" אמרתי לה בקול חנוק ואחזתי בה בחזרה
היא סגרה את עיניה ונרדמה לתקופה ארוכה.

--------------------------------

"שלום" הופיעו שתי בנות צעירות בסביבות הגיל 12 בפתח ביתי.
"היי" השבתי להן בעצב והסטתי את ראשי לעבר שקית התרומה שהחזיקו בידן *האגודה למען המלחמה בסרטן* קראתי וכבר תכננתי להוציא את הארנק מהתיק.
"תרצי אולי לתרום למען המלחמה בסרטן?" שאלו הבנות ואני ישר ניגשתי כדי להוציא להן מהארנק את כל הכסף שנשאר לי שם, הגשתי להן 100 שקלים
הן היו מופתעות "וואו תודה" אמרו באושר
ואני רק אמרתי בכאב "אני מקווה שהכסף הזה, זה באמת מה שיעזור".








אני מנסה לחשוב על קטע להגיש לתחרות אז אממ.. תגיבו את דעתכם ואם ישלכם רעיונות לשיפור וכזה
אני ממש ישמח לשמוע. תודה!

-זוהר-