אבל..
לא יצאתי לטיול בסוף..
פתטית?! אולי
מפגרת?! יכול להיות
מאוכזבת?! טיפה
אז למה פתטית?! אולי כי חשבתי שסוף סוף אני אוכל להיפתר מהסטיגמה המטומטמת של ילדה שלא יכולה לצאת לשום מקום
שצריך לשמור עליה יותר מדי, אחת שאם לא נשים לב תקיא כל 5 דקות -> נמאס לי מזה!!!
מפגרת?! שלא יצאתי.. כן אני מפגרת שלא היה בי כוח להתמודד, שנכנעתי לחולשה, לדבר המעצבן הזה
מאוכזבת?! טיפה, כי בטח הייתי נהנת עם החברות שלי, שהתקשרו מיליון פעם לשאול מה איתיי
אז מה קרה?!:
קמתי בבוקר, היום, יום שני 5:45 קמתי התקלחתי, התלבשתי טוב, חם ובשטית הבצל [שכל פעם "מקלפים" שכבה כשחם]
אחרי שהתארגנתי, סידרתי את השיער התאפרתי ממש בקטנה, שמתי את בקבוק המים בתיק הקטן ואת הקרח בתיק הגדול הכנתי לי תה וכריכים.
ישבתי והתחלתי לאכול..
מה הבעיה שלי?!
פתאום הפה שלי ייבש, לא מצליחה לבלוע, לא יכולה לעכל את מה שנכנס, מרגישה את טמפרטורת הגוף עולה, דקירות קטנות מתחילות לי בבטן, מנסה לאכול למרות הכול, הרי אני יודעת שאני חייבת לאכול
ואז רצה לשירותים - להקיא!
זה כ-ל ה-ז-מ-ן ככה!
ופשוט נמאס לי, נשבר לי!
אני שונאת את עצמי פשוט שונאת, לא יכולה יותר להרגיש את הכאב הזה
בהתחלה הוא נסבל אבל אחרי זה, זה כאבי תופת ששתי כדורי אדויל ואפילו שלוש לא מעבירים.
באותו הרגע נשברתי, התחלתי לבכות לא ידעתי מה לעשות עם עצמי, הכאבים האלה
אפחד לא מבין אותי, כולם אומרים לי תתמודדי אבל אני לא יכולה להתמודד איתם.
אני מרגישה שהגוף שלי משותק, כל מה שאני מנסה להכניס לגופי יוצא, כל גופי רועד, אני מרגישה את החום מתחיל לעלות, את דקירות הסכין בבטן
מנסה ללכת ומקבלת סחרחורת..
למה זה קורה?!?!
😊
ההורים שלי חושבים שזה פסיכולוגי ואני לא יודעת אם להאמין או לא..
כי מצד אחד זה כן ומצד שלי זה לא?!
התפללתי לה' המווון, תפילה שחזרתי עליה שוב ושוב עד שנרדמתי, תפילה שקראתי במחשבותיי כל הזמן
זה לא עזר!
נמאס לי מי זה כבר!!
פוביה לטיולים שנתיים?! א.נ.י ש.ו.נ.א.ת א.ו.ת.ך !
😊
אני שונאת את זה, נמאס לי להתמודד עם זה..
חשבתי שהטיול הזה יהיה חויה מתקנת לטיולים אחרים אבל לא! זה לא!
ונמאס לי, זהו ס-ו-פ-י-ת לטיולים שנתיים אני? לא יוצאת!
אבא שלי אומר לי ניקח אותך לפסיכולוג.. הלו אני לא משוגעת?!
זה לא בעיה במוח, או שאולי כן!
אבא שלי אומר שאני פשוט מדמיינת מה יקרה לי בהמשך הטיול וזה משפיע עליי באותו הרגע
וזה לא נכון לא חשבתי על זה בכלל, כל מה שהיה לי בראש זו התפילה..
אבל עכשיו שאני חושבת על זה אולי זו באמת פוביה, כי לאחר שהתקשרתי למחכנת שלי והודעתי לה סופית שאני לא בא אז התחלתי להרגיש הקלה
אבל עדיין היה אותו דבר, אבל טיפה הקלה הרגשתי..
אולי באמת יש לי פחד, פוביה, משהו לא מוגדר ומוזר לטיולים, פשוט טראומה?!?!?!
אחח הראש מתפוצץ לי ממחשבות כל מה שבא לי זה לישון..
אבל המחשבות הורגות אותי, האם עשיתי את הדבר הנכון?!
האם הייתי צריכה למצוא עוד כוח להתמודד, למרות שבאותו הרגע החוסר אונים שהרגשתי לקח לי את כל הכוחות לא משנה במה ניסיתי להעזר זה התפורר לי בידיים [בצורה מטאפורית כמובן]
אני לא בטוחה שנשאר בי עוד כוח להתמודד עם זה.. אני לא בטוחה שיש לי את האמצעים להתגבר על זה..
😊
ולהגיד את האמת?! כולם צפו את זה מראש..
חוץ ממני 😢
- מצטערת על החפירה 😊 -
