עוד ערב שישי רגיל ופשוט, את נעמדת מול המראה, ואיך אומרים? בא לך לחיות!
מסתכלת על הפניים שלך, עוד חצ'קון שגדל, שמה מיק אפ, 'אין דבר העומד בפני האיפור' את חושבת.
תוך כדי שאת משתחלת אל שמלה שחורה עם מחשוף נדיב, את מתבכיינת על הגלידה המיותרת מאתמול.
בשעה מאוחרת נכנסת יחד עם חברה לבר, כוס של בירה ואת בעניין.
מסתכלת מסביב כבוחנת את השטח, בחור בעל מראה של הפנטזיה הכי גדולה שלך בוחן אותך בתאווה,
"זה הזמן לציד" את לוחשת לחברה שלך.
שותה עוד כוס בירה, מביטה בו בחיוך מפתה ומסובבת את מבטך לצד השני, אין כמו ליטוף ואז סטירה לאגו כדי לחמם את האווירה, את מרגישה את צעדיו הוא בדרך אליך, מן משפט טיפוסי של "את באה לפה הרבה?"
את מחייכת אליו, אמרת לחיות? את זורמת.
משחקת בשערך, צוחקת בהתלהבות, שולחת מבטים שלא יתנו לשום גבר להישאר יבש.
עוד כמה כוסות, ואז בבוקר את קמה במיטה זרה בלי שום זיכרון למה שקרה.
את מביטה לגבר לצידך הוא ישן.
לאט, לאט את מתלבשת והולכת, זה רק עוד בוקר רגיל, לקום במיטה זרה אחרי לילה סוער שאת אפילו לא מצליחה לזכור, בלי להשאיר ת'טלפון שלך, בלי להגיד 'בי', או 'זאת היית טעות'.
הולכת הביתה, ונשכבת על המיטה שלך, זרוקה כולך, ראשך כואב מרוב מחשבות.
היו ימים בהם אהבה אמיתית וחיבוק אוהב היו נקראים בשבילך 'לחיות'. מסתובבת לצד השני, את שונאת את המחשבות.
קמה מהמיטה שותה כוס כפה.
הפלאפון מצלצל. "עשית חיים אתמול?" אומרת אותה חברה מאתמול.
ובמקום לומר את מה שאת חושבת, את מספרת פרטים שאת זוכרת, מספרת שהיה כיף, ואת ממש ממהרת.
מנתקת.
מסתכלת במראה ולרגע שום בוחנת, אותו חצ'קון מאתמול בולט במרכז המצח, שוב שמה מיק אפ, כי אין דבר שאיפור לא יכול לחסות, ואיכשהו את מאמינה שהוא יסתיר לך את הדמעות.
אי אפשר 'לחיות' עם לב שבור.




