עוצמת את העיינים מנגבת שוב את הדמעות
מגחחת, כדי שלא יראו את העצב שבפנים
מחייכת חיוך גדול ושואלת מה עניינים
עונים, ושואלים לשלומי ואני עונה, שהכל בפנים
נזכרת בדברים כואבים, מתעצבת, עייני מבריקות
חורטת לכולם על המצח, שזה משימחה ולא בשל שאני עצובה
באלי לבכות, לא אל תבכי! לא שוב
תחייכי חיוך גדול, שלא ישימו לב
שיחשבו שאת הילדה הכי מאושרת בגן הפרחים
שאין לך כאב בלב שאותך לא עוזב,
כולם קונים את הסיפור- והילדה, מתעצבת בשל העובדה
שאף אחד לא שם לב לעצב בליבה, שכולם חושבים שהיא שמחה כמו נסיכה
היא רוצה שיראו שרע לה, כדי שתוכל לקבל עזרה אמיתית! ולא סתם עוד צביעות
אבל הילדה לא רוצה שידעו מה קרה כי אי אפשר לתאר את גודל הכאב שבליבה נמצא
הכאב חזק! אבל לא יותר מהחיוך הטיפשי שעל פנייה נסוך בכל בוקר,
כל בוקר היא מחייכת כדי לא לבכות
אבל בלילה, צלילים של בכי נשמעות בחדרה, היא בוכה ובוכה, היא מפרקת את כל הכאב.
ומבינה שהוא גדל וגדל..
וכך זה יהיה לתמיד, כי היא לעולם לא תפסיק לחייך




