-=-=-השקט המקפיא-==-

זה היה שקט. שקט מקפיא כמו הרוח הקרה שהייתה בחוץ והקפיאה את נשמתו של כל ייצור המסתובב לו אי שם בשעה שכזו. זאת הייתה הפעם הראשונה שלו מול השקט הזה, שקט שלא היה מוכר למי שלא היה במצב הזה. שקט שהפחיד אותו.
הוא הלך אנה ואנה, מביט בסביבתו הקרה המנוכרת. הכפר שעליו הביט היה שקט ביותר, חשוך ושקט, ואפילו קולות המואזין שהיה שומע מהבסיס שלו לא נשמע ברקע והוא נתן לאוזניו להרגיש את השקט האפור שהיה מסביב. זה היה דממה מפחידה מידי, השקט שלפני הסערה ולפתע הוא הרגיש את הפחד משתק את גופו. עיניו קפצו ותיארו את קו המתאר של הכפר שלא היה גדול מידי בשבילו. ובכל זאת, החשש עדיין מילא את ליבו והוא הרגיש חסר אונים מול הסכנה היכולה להתקרב ולבוא.
הוא זמזם לעצמו שירים שהכיר, מנסה לבטא כל מילה ומילה בשפתיו ולהיזכר גם בשירים שלא היה בקיא במילותיהם. זה העסיק אותו מעט אך אז החל להשתעמם וקרב אליו את נשקו, ושוב השקט חדר אליו כמו מפלצת בלתי נראית המאיימת להשתלט על כולו, ודומייה קטנה, כאילו מחשבותיו מתרוקנות. כדי לשכוח מהמחשבות הללו הלך שוב אנה ואנה, פוסע על כל אבן שהייתה שם, ואף משחק עימן מעט.

פתאום תמונתה של דנה עלתה לו לראש, כמו מכת ברק .הוא ניסה לדמיין לעצמו בשעשוע מה היא עושה עכשיו. בוודאי ישנה, חשב לעצמו, מדמיין אותה נרדמת. כל כך אהב להביט בה נרדמת בין זרועותיו. חמימות התפשטה בכל גופו שחשב עליה, כאילו גיצים של אש התפזרו בליבו. אך רגע זה נמשך אולי כדקה יותר, ואז שוב חזרה הקרירות.הוא ניסה לדמיינה שוב, אך כל מה שעלה אל מוחה היא התמונה הזו, בו מבטה הושפל, ועיניה הירוקות התעטרו במין דמעות קטנות.

כן, הוא זכר היטב את הרגע הזה בוא סיפר לה שהוא שומר במקום הזה, שדמים של רבים וגדולים מימנו נשפכו. הוא הכיר את דנה וידע עד כמה היא רגשנית ודאגנית מידי, ובוודאי איננה ישנה כלל כעט. ולמרות שהבטיח לה- בשקר מוחלט- שאין סכנה ושהמצב שקט, היא קראה אותו כספר פתוח, וגרמה לו להבטיח לה שיתקשר אליה כשירד מהמשמר.
הוא בלע את רוקו שוב ושוב, ואז שוב נתן מבט לעבר הכפר השקט, תוהה לעצמו מה עושים האנשים שנמצאים בו. ריח של אפיית לחם עלה פתאום אל אפו וגרם לו למחשבותיו על דנה להתפוגג ולמחשבות אחרות לצוץ במקומן.

הריחות הללו הזכירו לו את אימו לבושה בסינר המצחיק ההוא, בוחשת בסיר המרק שהוא כה אהב.
הוא עצם את עיניו ונתן לריח הדמיוני להתחלחל אל תוך אפו ופתאום טעמו היה כטעם המרק, כאילו טעם מימנו כרגע והחום שהתפשט בגופו גרם לו להתחמם לרגע קט, מה שגרם לו לגעגועים עזים המפלחים את גופו, ורק גורמים לו לזרוק את הנשק הזה ארצה, להרים את רגליו ולרוץ אל ביתו, לפתוח בכל הכוח את הדלת ולהריח את אותם ריחות ולחבק את אימו ולא לעזבה לעולם כמו ילד קטן.

פתאום רחש מסוים גרם למחשבות הללו להעלם, הוא פקח את עיניו והביט סביבו ושוב שמע את הרחש מבעד לעצים הסמוכים לכפר. הוא הרים את עיניו וליבו החל לתקתק כמו שעון. השקט כבר לא היה שקט, והוא הוחלף ברחש המוזר מהשיחים, הרחש הזה גרם לליבו לפעום בחוזקה ולנשימתו להתעתק ממקומה, ולרגע התפלל אל אלוהים שזה לא הרגע האמיתי.

"מי זה? הזדהה!" הוא אמר בלחץ עצום, ושוב ושוב חזר על עצמו.
הוא הכהה את עיניו והתקדם לעבר הלחשוש, שוב בחשש עצום, ואז הבחין בדמות מתכופפת ומתקרבת לעברו, ואז מזנקת לכיוונו, הוא נפל לאחור, וכשהרים את מבטו קלט חתול שחור מדלג אל הכיוון השני ונעלם אל תוך הצלליות.
ליבו חזר לפעום באופן רגיל, אך רק לאחר דקה קלה של התאקלמות הוא קם חזרה לעמדת השמירה, ובאוויר לא נשמע דבר, אפילו לא קולות המואזין הרגילים, אלא זהו היה השקט המקפיא החוזר לסורו.

תגיבו לי זה חשוב ליי..

מור'צי[COLOR=purple] 😊