שיחזרתי את הכתיבה מחדש לאחר שהכל נמחק לי.
אז... הנוסח לא יצא מושלם
התוכן הוא זה שחשוב
- שלושה חודשים אחרי שעומר ואני נפרדנו –
הייתי ביום הולדת של שני.
לידן קרא לי, הלכתי והתיישבתי לידו.
היה לי דיי מוזר, כי מערכת היחסים ביננו הייתה "היי" ו"ביי" ככה שלא הבנתי מה קורה.
התחלנו לדבר על הא ודה, הוא שאל למה איך ומתי עומר ואני נפרדנו,
האמת שהייתי דיי פתוחה איתו ושיתפתי אותו בכל מה שהיה.
ציפיתי לתגובה אבל הוא שתק. שתק והביט בי בעיניים נוצצות שדיברו אליי בשתיקה.
הסברתי לו שאני לא מסוגלת לשכוח, לא מצליחה, עוד כל כך אוהבת ...
שוב שתק, רק הביט בי וחייך. הפנה את מבטו והצביע בעיניו על לין ואמר "הלוואי והיינו יכולים להתגבר על אהבה בדיוק כמוה".
אז הבנתי. לידן עוד אוהב את לין. למרות שחלפה לה כמעט שנה מאז הפרידה.
מבטינו הצטלבו. הוא החל לשפוך את ליבו.
הוא מאוד אוהב אותה, היא כל כך חשובה לו וגם הוא, בדיוק כמוני – לא מצליח לשכוח.
הוא רק מחכה לרגע הזה, שבו הוא יוכל להביט לה בעיניים, וזה כבר לא יהיה אותו המבט.
מהר מאוד מצאתי את עצמי מנחמת ומשכנעת אותו שהיא לא שווה את זה ושעליו להמשיך הלאה עד שקלטתי שבעצם – שנינו תקועה באותו מכשול, איזה צירוף מקרים מטורף.
מאז אותו ערב, לידן ואני כבר לא סתם ידידים אלא סוג של אחים שמזוהים בתחושות, ברגשות, בכאב הזה שלא נגמר.
חודש חלף, דברים מוזרים ושונים התרחשו.
עוז, החבר הכי טוב של לידן, תיחקר אותי על עומר.
זרק לי כל מיני רמזים בנוגע ליום האהבה בהקשר של לידן.
שואל אותי את דעתי על לידן ואם יש סיכוי שיהיה ביננו משהו.
לא יכולתי להמשיך כרגיל כשבתוכי זועק סימן שאלה גדול ולכן, השבוע בשיעור ספרות החלטתי לערוך ניסוי.
ביקשתי מלידן לשדך לי מישהו, התוצאה הייתה מדהימה ! תוך שניות הוא החוויר, לקח לו דקה לעכל ואז שאל שאלות שיכוונו אותו לטיפוס המתאים. עניתי בשיא הרצינות, פסלתי את האופציות שהוא נתן ואז דנה פלטה "לידן עונה כמעט על כל הדרישות", לידן ואני הסמקנו והתחלנו לצחוק כשם שסופרה בדיחה משעשעת.
מאז אותו יום, עומר כבר לא לבד בליבי, לידן הצטרף אליו.
אני מפחדת להתאהב בו.
אני לא רוצה להוות "המשכיחה" של לין.
אני לא רוצה להתחיל מערכת יחסים חדשה כשאני תקועה בעבר.
אני לא רוצה לפגוע, אני לא רוצה להפגע.
אבל אני גם מפחדת לפספס את ההזדמנות.
מבולבלת וחסרת אונים.
המציאות נכתבה כסיפור,
אבל עודנה מציאות.




