אני בחברה, ילדה מקובלת, הייתה לי לפני כמה זמן חברה. . אם בכלל לכנות אותה "חברה" שסמכתי עליה כל כך, בעיניים עצומות.
והיא תקעה לי את הסכין בגב, הכי כואב שאפשר, וסובבה אותו, בלי רחמים,
בלי להתחשב בי, ברגשות שלי, במה שזה גרר-בתוצאות הפרקטיות.
זה שבר אותי, מכל הבחינות. ואף אחד לא יודע כמה אני שבורה מבפנים, אני מסתירה את זה, מצפינה את זה הכי טוב שאפשר.
אני מרגישה שפשוט בא לי למות, שאני מתה, בעודי חיה. שאני קבורה, בעודי חיה ונושמת על האדמה.
הייתי ילדה כל כך שמחה, ואני מרגישה שהיא הרסה אותי ואת ההרגשה הפנימית שלי.
אני לא יודעת מה לעשות, אניי בתחרות סמויה רצופה ושגרתית עם אנשים.
אני נשברת מזה.
אני רוצה להיות אני.
אני רוצה שהכול יחזור להיות כמו פעם.
ההרגשה הנעימה שגורמת אושר עילאי בלב, שאתה בצמרת, שכולם סביבך, כמעט כפופים לך.
אבל הכול השתנה, ואתה כבר לא נחשב.
אני שונאת את ההרגשה החסרת אונים, המבחילה הזאתי.
אני רוצה שהכול יחזור להיות כמו פעם, אבל שהפעם יהיה אמיתי- בלי תנאים ואולטימטומים.
כי התנאי שלהם להרגשה הזו הוא אם תהיה ככה, הם יאהבו אותך, אך מתוך שקריות וזיוף שלם.
אבל אם תהיה לפי המחשבות והרצונות שלהם-אתה תשבור לחלוטין את העקרונות השגרתיים והבסיסיים שלך.
אז מה תעשה? תיגרר ותהיה אחר, תמורת ההרגשה הנעימה, אך השקרית שהם מפגינים כלפיך ?
או תהיה אתה, ותישא בתוצאות של עצמך ?
אני לא יכולה, אני פשוט נשברת, נשברת מבפנים... לרסיסים קטנים, ובלתי ניתנים לחיבור מחדש.
אני כבר לא אני.
השמחה העילאית של ליבי - נגמרת אט אט... מבלי שאף אחד מהסובבים אותי, ירגיש או ידע בכך.....




