אני לא חדשה,
פתחתי משתמשת חדשה כדי שלא תזהו אותי כי אני לא רוצה שתקראו רק כי זו אני. אני רוצה שתתעמקו בסיפור, הוא באמת שווה את זה.
אני יודעת שההתחלה קצת צולעת, אבל מילה שלי שההמשך מדהים.
תבלווו [=
היה זה חורף קר וגשום מאוד.
לוצ'ו, הנער תכול העיניים שעלה לפני שנה מארגנטינה המשיך בעבודתו.
לוצ'ו היה עובר מדלת לדלת, מציע לאנשים סחורה שהביא עמו מארץ הולדתו.
וכך היה מתפרנס.
ערב אחד, הגיע לאחוזה שהייתה רחוקה מעט משאר הבתים באיזור.
הוא האמין שבגלל גודל האחוזה, יצליח למכור הרבה.
הוא צלצל בפעמון שהיה בצד הדלת,
מולו נתגלתה דמות של נערה יפיפיה, עיניה היו חומות כדבש, שערה השטני גלש בשלמות על כתפיה, היא הייתה מדהימה.
לוצ'ו חייך אליה בחיבה,
"יש לי פה כמה דברים שאולי תצטרכו. אני יכול להציע לך משהו?" ענה במבטא כבד.
"ההורים שלי בחו"ל, אין לי מה לחפש בין כל הזבל שלך, ארגנטינאי מפגר" אמרה בלזול,
היא הסתובבה בכדי להכנס אל הבית, אבל לוצ'ו עצר אותה.
"את בטוח תרצי מפה משהו, תראי.. לא הסתכלת בכלל" הוא לא היה מוכן לוותר.
"אין פה שום דבר!, חלאס לחפור"
"בבקשה תסתכלי"
"מזה?" שאלה והצביע על אולר כסוף.
"זה אולר, אני הבאתי אותו איתי מבואנוס איירס.. הוא חותך חזק וטוב מאוד"
"טוב נו תביא את זה.. כמה?"
"20 שקלים" אמר לה.
היא שילמה לו,
הוא אסף את הדברים, והמשיך בדרכו לשאר הבתים.
מרגע לרגע, השמיים נהיו חשוכים יותר.
גשם חזק החל לרדת,
לוצ'ו לא מצא את הכיוון,
זה היה נראה כאילו הדרך מנסה להכשיל אותו,
הוא השתעל קלות והחל לרוץ, מחפש מחסה מפני הגשם.
כשהרים את עיניו מהשביל הוא מצא את עצמו בבית של אותה הנערה,
לוצ'ו דפק בדלת הגדולה.
"שוב אתה?!"
"בבקשה, תני לי להישאר פה רק הלילה, אני לא מוצא את הכיוון וממש קר בחוץ"
הנערה התבוננה בו , ליבה התמלא ברחמים.
"טוב שיהיה, אתה יכול לישון במחסן בחוץ"
"תודה" לוצ'ו חייך אליה את החיוך הגדול ביותר שיכל לחשוף.
היא סגרה את הדלת .
לוצ'ו נכנס אל המחסן,
הוא הדליק את האור והתבונן סביבו,
החדר היה מלא בדברים ישנים,
מדפים שעליהם חפצים מלאי אבק,
בקבוקים ישנים, והמון קופסאות.
בצד החדר הייתה ספה קטנה,
לוצ'ו הניח את הסחורה שלו בצד החדר וצנח לשינה עמוקה על הספה.
כל הלילה ירדו גשמים נוראיים.
הטיפות הרעישו בחוזקה על גג המחסן.
למחרת הבוקר לוצ'ו התעורר, הוא אסף את חפציו.
כשפתח את דלת המחסן הוא ראה שכל האדמה בוצית ורטובה,
במוחו של לוצ'ו עברה מחשבה שאולי יבקש מהנערה להשאר עוד קצת, עד שהאדמה תתייבש.
אך מיד התעשת ואמר לעצמו שעדיף למות מאשר לבקש טובה מאנשים מתנשאים כמוה.
הנערה התבוננה בלוצ'ו שהחל ללכת.
"חכה שניה" צעקה.
"בלילה הייתה דליפה מהתקרה, ההורים שלי בחו"ל ואין מי שיתקן את זה. אכפת לך לעשות לי טובה ולראות מה קורה שם?" שאלה.
"אוקיי, שניה" ענה ובדק מה הבעיה.
כמה רעפים נפלו ממקום בגלל הגשם החזק, לוצ'ו החזיר אותם למקום. בגדיו ונעליו היו מוצפים מים.
לא היה אכפת לו במיוחד אם הוא על ראש הגג או אם הוא ממשיך בעבודתו, הרי בכל מקום יש גשם,
'אולי היא תתן לי להשאר פה קצת, עד שיפסק הגשם הזה' חשב לעצמו כשירד מטה.
"את יכולה להיות בטוחה שלא יהיו פה בעיות יותר" אמר לנערה בחיוך,
"כמה אתה רוצה שאני אשלם לך?" שאלה.
"נראה לך שאני אבקש ממך כסף?" אמר וחשב בליבו 'הישראלים האלה, כסף זה כל מה שמעניין אותם'.
"טוב אז לפחות תשאר לאכול משהו" אמרה לו.
"אני אשמח" אמר ונכנס אחריה לתוך ביתה,
הנערה נכנסה אל תוך המטבח ולוצ'ו נשאר בסלון,
הוא הסתכל סביבו.
הקירות היו מלאים בחרבות וסכינים מאיימים.
"אני לא מאמין שיש אנשים שחושבים שזה יפה" מלמל לעצמו בספרדית.
הנערה קראה לו,
הוא נכנס למטבח.
על השולחן היה טוסט , סלט ושוקו חם.
"בתאבון" אמרה והתישבה לידו.




