אינספור פעמים נהפכו לאלפיי מכתבים
זעקות וצרחות לוחשות לי מידיי יום.
צל של זיכרון, צל של דמות .
כמו לחבק רוח
כמו לכלוא אוויר
אינספור פעמים, לחשת אליי "בואי איתי...."
ואני, תוהה אך באה
מבולבלת אך עוקבת
לא רוצה, אך מסתקרנת
ונתפסת...
וכל מה שנשאר לי זה הד הלוחש אליי, "בואי איתי..."
"בואיי אליי, בואי איתי..."
אך כל מה שאותך חובק הוא צל של זיכרון
וכל מה שאותך מענג זה מחשבה עיוורת
כל מה שאתה אוחז הוא כל מה שאיינו קיים
אך עדיין הינך לוחש
"בואי איתי...."
והיא?
באה...
