בשקט בשקט היא יצאה מין הבית לאותו הפארק שתמיד הם נהגו לשבת בו.
הרחובות כבר דממו מאנשים, פנסי הרחוב כבר האירו במלוא עוצמתם, ומידי פעם עברה מכונית בסביבה.
אט אט גברו צעדיה והיא התקרבה יותר ויותר אל אותו ספסל-
אותו ספסל שבו עברה כל כך הרבה דברים ...
על אותו הספסל היא צחקה, בכתה, כעסה, חשבה, ואפילו הרגישה מה זאת אהבה.
אבל בעיקר על אותו הספסל היא קיבלה את אותה בשורה ארורה-
"ילדה שלי, אבא נוסע לטיול ארוך מאוד.
אני רוצה שתשמרי על עצמך ותבטיחי לי שלא תבכי כשאני אסע.
אני אוהב אותך המון."
"כמה המון אבא?" שאלה הילדה באותה התמימות האופיינית לגיל 10
"עד הירח ובחזרה."
אז היא לא הבינה למה אבא לא חזר מהטיול,
כל יום היא חיכתה בציפייה שכבר יחזור.
עד שהתבגרה הבינה הכל,
היא הבינה שהטיול הוא לא באמת טיול ושאבא לא יחזור.
מהרגע ההוא הספסל כבר לא היה סתם עוד ספסל-
הוא הפך לחלק עצום מהחיים שלה.
מאז היא תמיד הולכת אליו ומרגישה שהיא נמצאת שם עם אבא, עם אבא שלה...
וכל פעם זה כמו תקליט שבור-
כל פעם אותם הרגעים עם אבא עולים שוב ושוב, ושוב ושוב...
כל הדמעות, כל החיבוקים, כל הימים שבהם חיכתה.
עכשיו, שבשמיים מופיע ירח מלא הילדה כבר לא בוכה,
היא יודעת שאבא שם,
ושגודל אהבתו היא באמת כגודל הירח.
רק חשוב לי להבהיר שזה לא עליי, חלילה וחס!
מקווה שתאהבו 😊




