|
זה די שונה מכל הסיפורים שלי עד עכשיו.
אולי בגלל שמשהו השתנה בי.. או אולי שסתם נימאס לי מהרעיונות הקודמים.
מקווה שתאהבו! 😊
פרק 1:
"למה אתה עושה את זה אבל?
תסביר לי כי נימאס לי כבר! מבין?! נימאס!
אני לא יודעת איך לדבר איתך, אני לא מבינה אותך ולא יכולה להתמודד עם כל המצבי רוח שלך!"
צעקתי בכל הכוח, אמרתי כל מה שישב לי על הלב כבר הרבה זמן.
" אני אחותך למען השם.." לחשתי.
"אחותי? חחחח לא.. לא ! את לא אחותי!
את בסך הכל איזה אסופית שההורים שלי ריחמו עליה ואספו אותה מהרחוב
מישהי שאין לה שום קשר דם אלי או להורים שלי ועדיין הם אהבו אותה יותר ממני
את יודעת מה? יש דבר אחד טוב שיצא מזה שההורים שלי מתו , כן כן !! שלי! "
"די.. אל..אל תדבר ככה.
לירון הם אהבו אותנו באותה מידה! אתה סתם שיכור עכשיו..
אתה לא מתכוון למה שאתה אומר.. אני..אני אוהבת אותך! אני אחותך הקטנה
וזה לא קשור לקשר דם.
מאז..מאז שהתחלת לשתות...הכל השתנה בך.
אני באמת לא מבינה אותך.
אני רוצה את האח הגדול ששמר עלי פעם, שכשהיו לי הסיוטים מההורים הקודמים שלי
באת אלי והרגעת אותי עד שנרדמתי שוב.
אתה היית הכל בשבילי..אתה היחיד שעזר לי להתגבר על כל העבר שלי,
על כל הילדות.
אין שום דבר טוב שההורים מתו..אין"
אמרתי..בוכה.
אני כבר רגילה שהוא אומר דברים כאלה , זה לא הוא..זה האלכוהול שמדבר מגרונו.
"הבן אדם הסתום שהיה פעם מת.
את מבינה מה אני אומר לך? מת.
הוא מת מאז ש..ש..שהיא מתה.
אני לא אוהב אף אחד יותר, את מבינה?
למה? בשביל שכולם ימותו? ששוב אני יפגע?
וזה כן טוב שההורים מתו! יש דבר אחד טוב..
שאני יכול לגרש אותך מהבית הזה.
את עפה מפה את מבינה?
תארזי עכשיו את כל הדברים שלך, ותעופי מפה."
"מ..מה? מה? די נו די בבקשה לירון,
בוא , בוא תעלה לישון קצת.. תירגע ..בבקשה.
זה לא אתה..זה האלכוהול..בבקשה תפסיק."
"תעופייי מפה!!!!!" הוא צעק והחזיק אותי בחוזק ביד.
ישר עלו לי הפלאשבקים מהעבר.
אחרי ששנים הם לא היו..הם חזרו.
שוב מישהו מהמשפחה מרביץ לי.
שוב בגלל האלכוהול.
ההיסטוריה חוזרת על עצמה.
הכל חוזר.
לקחתי מהר תיק קטן והכנסתי בו כמה בגדים,
את התמונות של אבא ואמא, ואת התמונה של שירן ולירון.
לקחתי פלאפון ומטען, תעודת זהות, בקבוק מים גדול מברשת שיער ושיניים, משחת שיניים ועוד כמה דברים בסיסיים.
חוץ מכסף. כסף לא היה..וגם שום דבר יקר.
לירון השתמש בהכל בשביל השתייה.
וברחתי.
רצתי יותר משעה.
לא יודעת לאיפה, לא יודעת מה יהיה איתי.
רק לא לחזור לאותה נקודה שלקח לי שנים להתגבר עליה.
אני צריכה להדחיק.
להדחיק את כל העבר שלי.
גם ביקורת תתקבל בברכה.. :\
התחלה ממש ממש יטפה
תמשיכי
עוד סיפור שלך (:
התחלה מדהימה 😊 המשך.
ווואואוווו , איזה רעיון יפהה..
תמשיכי מאמי 3 >
תודה רבה בנות 😊
יותר מאוחר ישמצב המשך! 😊
מצטערת שקצר.. אבל מי שמכירה אותי יודעת שהפתיחה שלי היא קצרה.. משם מתחיל הסיפור והפרקים נעשים ארוכים יותר.
3>
התחלה יפה כ"כ !
מחכה להמשך ..
ביקורת ?
איזה ביקורת כבר יכולה להיות ?
זה מושלם, בכל המובנים !!
יא תודה רבה בנות 😊
אני בסוף של הפרק השני,
הוא הרבה יותר ארוך מהראשון :]
מואהה 3>
אה, ואם שמתן לב הוספתי משהו לכותרת.
במקום זכרונות שצריך להמשיך עשיתי,
האסופית - זכרונות שצריך להדחיק.
מקווה שאהבתן! 3>
מקווה שאהבתם..השקעתי.
פרק 2:
"ילדה? ילדה?! ילדההההה???!"
התעוררתי מהניעורים והצעקות שהיו סביבי.
"אה..מה?"
"היי חח נירדמת פה, וקר רצח תלכי הביתה תכף צריך לרדת גשם"
אמרה לי נערה שעמדה ליד ילד נוסף.
"אה....אמ תודה זה בסדר אני מסתדרת, בסך הכל נרדמתי."
אמרתי ושמתי לב שכבר חשוך, עצרתי כל כך הרבה טרמפים, ביקשתי שיורידו אותי כל פעם אחרי חצי שעה, מרוב הטרמפים שתפסתי, הבנתי שאני כבר רחוקה מהבית, מחיפה.
בסופו של דבר הגעתי למושב יפייפה.
החלטתי ששם אני נשארת בינתיים.
במילא אין לי לאן ללכת.
אפילו לא ידעתי איפה אני...
אני רק זוכרת שהכניסה למקום הייתה בכביש ארוך ארוך וצר בין שלל עצים ירוקים ונופים מדהימים.
שונה כל כך מחיפה, מהעיר עם האוויר המזוהם ששם,
עם כל הביניים הגבוהים.
האוויר היה נקי, נעים.
הכל היה כל כך רגוע ושליו.
וה'מיבנים' הגבוהים היחידים שצמחו שם, היו רק העצים הגבוהים והירוקים.
"את בטוחה? עוד מעט יורד גשם.. אגב, את מפה? חח זה ישוב קטן ובדרך כלל אנחנו מכירים את כולם."
"א..לא. באתי למשפחה"
שיקרתי, מה אני אגיד להם? שאין לי בית?
שעוד פעם ירחמו עלי?
"ואלה? איזה? חחח כמו שאמרנו כולם מכירים את כולם!"
"טוב אמ.. אני צריכה ללכת."
אמרתי ורצתי משם מהר..הרי אין לי שום משפחה פה, בעצם אין לי משפחה באף מקום.
- - -
"ילדה מוזרה.." אמרה עמית
"נראה כאילו היא בורחת ממשהו.." ענה לה חיים.
"טוב עזוב את זה.. מה היה עם סתיו בסוף?"
"עזבי אותך...סתם עוד אחת .. אי אפשר למצוא פה בנות רציניות."
"צריך לחפש טוב.." אמרה בשקט והשפילה את עיינה.
והוא? לא שם לב מה הוא מפסיד, שהידידות שלהם יכולה להיות גם מעבר לזה.
- - -
'מעניין איפה לירון...'
חשבתי לעצמי.
כרגיל המחשבות שלי היו רק עליו.
דאגתי לו, לא יכולתי שלא.
הוא הבן אדם הכי טוב שיש..
זה לא הוא, הוא מכור לשתיה..זה המפלט שלו.
הוא פשוט כל הזמן תחת האלכוהול ולא יודע מה הוא עושה.
לפני שהכל קרה.. לפני החתונה, המוות של שירן, המוות של אמא ואבא..
הכל היה כל כך טוב.
הוא עמד להיות זמר מצליח, עמד להיות אבא ובעל, עמד להיות הבן אדם הכי מאושר בעולם.
וכל עולמו התמוטט בפחות מיומיים.
פאקינג יומיים.
נשארנו רק שנינו.
רק שנינו לבד.
הוא בחר בשתייה, אני בחרתי בלהתבודד.
כנראה שהדרך שלי הייתה טובה יותר.
הייתי צריכה לעמוד לצידו, לסבול איתו ביחד ולא לבד.
לעזור לו כמו שהוא עזר לי..להציל אותו.
אבל אני אגואיסטית.
אגואיסטית שלא אכפת לה מאף אחד.
שמגיע לה למות.
אני פשוט לא מסוגלת לחיות בהרגשה ששוב אני לבד,
שהשארתי אותו למות שם תחת השתייה.
שלא עשיתי משהו בשביל לעצור אותו בזמן.
ישבתי מתחת לעץ אלון ענק, ירד גשם..ואני איתו בוכה.
השמיים בכו איתי..
העולם בכה איתי.
החלטתי ללכת למקום היחיד שמרגיע אותי..שעוזר לי לחשוב.
למקום שאני הכי מחוברת אליו.
לים.
אבל לא ידעתי איפה אני, לא ידעתי לאן ללכת ואם הים קרוב בכלל.
החלטתי לשאול.
הלכתי לדוכן פלאפל ממול הפארק שהייתי בו,
הריח שם גירה אותי והייתי רעבה.
אך לא היה לי כסף.
"סליחה?" שאלתי את המוכרת , היא הסתכלה עלי מופתעת,
הייתי נוטפת מים וחיוורת.
חיוורת בגלל שלא אכלתי כל היום ובגלל שלא שתיתי כבר כמה ימים את הויטמינים שאני צריכה לשתות.
כבר מגיל קטן.......כשהרעיבו אותי.
אך לא היה לי כסף לקנות חדשים, לירון לקח הכל.
לפחות שמרתי את המרשם, אולי אמצע פה עבודה ואוכל לקנות כדורים חדשים.
"כן ? את רוצה להזמין משהו?"
"לא תודה, רק רציתי לשאול שאלה קטנה"
"אוקי...בבקשה"
"את יודעת אולי אם.. אמ..יש פה ים קרוב?"
"ים?"
"כן..אני פשוט חדשה פה, ואני רוצה ללכת לחוף."
"מאוד קר עכשיו בים, ותראי אותך! את נוטפת מים, למה את לא הולכת הביתה?"
"אז יש פה ים?" התעלמתי מהשאלה, ואני חושבת שהיא הבינה את הרמז.
"כן.. אבל זה קצת רחוק ברגל.."
"לא נורא, את יכולה להסביר לי איך מגיעים?"
"כן, את הולכת ישר ואחרי שאת עוברת ארבעה כיכרות את פונה ימינה, משם את ממשיכה ישר עד שאת מגיעה לחורשה כזו, את עוברת אותה וממשיכה קצת בכביש הראשי, משם את כבר תראי את הים."
"אוקי..זה לא רחוק באוטו נכון?"
"לא , בכלל לא. משהו כמו עשר דקות רבע שעה ואת מגיעה במכונית..
אבל ברגל זה לוקח איזה שעה וחצי הליכה"
'סבבה!' חשבתי לעצמי 'זה לא ארוך יחסית'.
"אוקי.. תודה לך! אה, ואיך קוראים למושב הזה? ברח לי מהראש..חח ואני פשוט חדשה פה"
שאלתי, אני חייבת לדעת לפחות איפה אני נמצאת.
"עין איילה"
"אה וואלה! נכון. תודה לך!" אמרתי והלכתי לדרכי.
כשהסתובבתי חזרה עוד שמעתי אותה מתלוננת על הנוער של היום.
אז עין איילה קוראים למקום? שמעתי עליו פעם, היינו אמורים ללכת לנופש במקום הזה פעם.
יש פה קרוב לים גם צימרים.
-כעבור 20 דקות-
הלכתי הרבה זמן, זה לקח לי יותר זמן משציפיתי.
אני רק בכיכר השנייה.
הרוחות והגשם הקשו עלי.
הרגשתי ממש מרקו הקטן.
חשבתי גם שלא היה מזיק לי איזה קופיף קטן שיעביר לי את הזמן ויארח לי חברה כמו למרקו.
צחקתי על עצמי מהמחשבות האלה.
המשכתי ללכת והגשם כבר פסק, אך עדיין היה קר מאוד, במיוחד שכולי שוטפת מים.
פתאום צפצף לעברי אוטו כסוף.
מהמכוניות החדשות האלה..טוב, איך לא? ראו שהמושב הזה היה במלא באוכלוסיה עשירה.
האוטו עצר לידי וממנו הציץ ראש של נער צעיר.
"צריכה טרמפ?"
"לאן אתה נוסע?" שאלתי.
"לעבודה"
"ואיפה העבודה שלך?..." אויש נו באמת.
"אה חח במסעדה על הים."
"אתה? חח אתה עובד במסעדה ואתה נוהג על הדבר הזה? אתה שם לב בכלל על איזה אוטו אתה נוהג?"
שאלתי ושמתי לב שיצאתי די חצופה.
"חח אני לא מלצר, אני מנהל את המקום, אבא שלי הוא הבעלים.
עזבי את זה אבל, לאן את צריכה?"
"לים."
"לאיזה מסעדה?"
"לאף מסעדה, סתם..לים."
הנער הסתכל עלי במבט לא מבין.
הרי איזה פסיכית תלך ברגל כשיורד גשם זלעפות רק בשביל לראות את הים.
"אחלה, בואי."
נכנסתי לאוטו והרגשתי לא נעים, אני כולי רטובה, אם אני אשב אני ארטיב הכל.
"אתה בטוח שזה בסדר? המושב יהיה סחוט מים."
"עדיף מאשר תהיי את, מתחיל שוב לטפטף."
"תודה." חייכתי.
"אז מה? תפס אותך גשם?"
"כן.."
"למה בכלל את הולכת לים כשיש כזה גשם? זו חתיכת דרך."
"זה לא שיש ללכת למקום יותר טוב.." אמרתי ומיד השתתקתי.
שיט! גם כן אני עם הפה הגדול שלי, בטוח הוא יתחיל לחקור עכשיו, מה אני בדיוק יענה לו?
"מה זאת אומרת? לכי הביתה."
"עזוב"
"מאיפה באת?"
"מ..חיפה."
"חיפה?! מה את עושה פה? חח"
"סתם.."
"אוקיי..תגידי, אכלת כבר?"
הוא שאל, ושוב הרגשתי שמרחמים עלי, אני בטוחה שהוא הבין שאין לי איפה להיות.
"כן." שיקרתי, מה אני אגיד לו? שעברתי בדוכן פלאפל מורעבת אבל לא היה לי כסף?
"סבבה..יש לך משפחה פה?"
"לא"
"דירה?"
"ממ..כן." שוב שיקרתי.
"ואלה? איזה רחוב."
הוא שאל ואני קפאתי.
"תגיד..המסעדה הזו של אבא שלך..היא היחידה על החוף?" התעלמתי מהשאלה שלו.
"לא, למה?"
"אה טוב."
"מה, מחפשת עבודה?"
"נראה, אולי נמצא משהו מתאים.
אבל אני לא חושבת שיסתדר לי לעבוד פה."
"למה?"
"שמת לב איך באתי?"
"את יכולה לעבוד אצלי במסעדה."
"זה עדיין לא יעזור, אבל תודה."
"תראי..אני בא לפה כל יום וחוזר, השכרת דירה בעין איילה בטח , לא?"
"כ..כן."
"סבבה, אז אין לי בעיה להקפיץ אותך, זה על הדרך."
"זה בסדר, עשית מספיק."
אמרתי, לא הרגשתי נעים..חוץ מזה מאיפה הוא יאסוף אותי בדיוק? אין לי פה שום דירה.
"זה דווקא יעזור לי. אנחנו צריכים עובדים."
"אני..לא אי אפשר."
"למה?"
"עזוב, זה סיפור."
"אוקי..בכל מקרה, הדלת פתוחה."
"תודה."
נסענו עוד כמה דקות בלי לדבר, והגענו.
"תודה על הטרמפ" עניתי בחיוך.
"בכיף, איך את חוזרת?"
"עושה טיול ברגל.. " עניתי מקווה שהוא לא יתחיל לחקור שוב.
"רוצה טרמפ? חח"
"חח לא תודה.. אני אסתדר."
"בטוחה?"
"כן."
כשהסתובבנו כבר כל אחד לכיוון הנגדי, אני לכיוון החוף והוא לכיוון המסעדה
הוא הסתובב פתאום וצעק לעברי.
"אה, ולא אמרת לי איך קוראים לך!"
"שירן." עניתי.
"נעים מאוד, ברק." אמר, וחייך.
חייכתי לו בחזרה והסתובבתי.
הוצאתי את תעודת הזהות שלי והסתכלתי עליה,
'נטלי עמר.' היה רשום לצד התמונה שלי,
אני זוכרת כמה התלהבתי וכמה תמונות עשיתי עד שתצא לי תמונה נורמאלית,
ושלירון עזר לי לבחור תמונה,
הוא אמר שיצאתי יפה בכל התמונות, ושאני תמיד יפה.
זה היה לפני חצי שנה בדיוק.
בנרתיק של התעודה היו גם תמונות שלי ושל לירון, שהצטלמנו גם ביחד באותו היום,
ומאחורה היה כתוב בצהוב שחור 'נטלי ולירון עמר, אקונה מטאטההההה'
זה היה עוד בזמנו המוטו שלנו.
אני זוכרת את היום הזה, כאילו זה היה אתמול, יום לפני ששירן וההורים מתו,
יום לפני החתונה של לירון ושירן.
יום לפני שהם היו צריכים להודיע רשמית שלו ולשירן עומד להיוולד תינוק.
יום לפני היום הולדת שלי.
היום שהוא סיפר לי ראשונה שהולך להיות לי אחיין קטן, ושבחתונה כולם ידעו את זה,
יום לפני.. שלא ידענו בכלל שלא נספיק לספר להורים את הבשורה הנפלאה.
יום לפני הנסיעה לגן האירועים , הנסיעה ששמה קץ לשלושת האנשים הכי אהובים ויקרים לי וללירון.
ששמה קץ לתינוק שיכל להאיר לנו את הבית .
ששמה קץ לכל האושר והטעם לחיים.
"נטלי ולירון זוהר..אלה זיכרונות שצריך להדחיק."
אמרתי לעצמי, מתייפחת.
אנא תאר את הבעיה בהודעה זו:
|
|
|
|
