הסיפור הזה יהיה עם ממש מעט פרקים,
3-4 בערך.
סיפור קצר, מקווה שתאהבו ... ושתגיבו 😊
בגלל שאלו מעט פרקים אני אשתדל שכל פרק יהיה ארוך ..
ההתחלה כבר ארוכה, אז קריאה נעימה 3333>
= לחיות את החלום / פרק 1 =
אלו היו הימים הראשונים ללימודים ..
יצאתי כמו תמיד להפסקה עם הבנות,
עמדנו באמצע המסדרון וכרגיל השכבה עמוסה , והרעש עצום.
בדיוק חברה שלי לילך כמעט נפלה ולא הפסקתי לצחוק ואז משום מקום ..
"בואי רגע" אלעד ילד אחד מהשכבה אמר לי
"מה?!" שאלתי לא מבינה, אף פעם לא סבלתי אותו
"בואי שנייה" הוא אמר לי
"אתה רוצה לדבר, דבר פה!" אמרתי חד משמעית
הוא חייך לי והצביע על עדי בן סימון אחד החברים שלו, אפשר להגיד שהוא מוגדר כאחד היפים בשכבה אם לא הכי..
"את רואה את זה? הוא לא מפסיק לדבר איתי עלייך" אמר לי על עדי
הסתכלתי על עדי שרב מכות עם עוד אחד מהחבר'ה שלהם .. הוא פתאום קלט את אלעד שעומד לידי
עזב את אותו חבר שרב איתו מכות בצחוק וכולו נעשה אדום ומובך !
"וואלה?!" שאלתי בציוניות. לא האמנתי, ממש לא .. ולא הבנתי מה הם רוצים ממני
"מה את אומרת על אח שלי?" צץ עוד אחד מהחברים שלהם,
הפעם ליאור הפוזאיסט של השכבה, כמעט אף אחד לא סבל אותו ..
כולו היה הולך בשכבה כאילו אבא שלו מחזיק את השכבה הזאת ואת הילדים שבה.. אבל אנחנו הסתדרנו טוב
"די ליאור כפרעלייך אל תשגעו אותי" אמרתי לליאור ושנינו צחקנו.
אחרי כמה שניות נכנסתי עם הבנות לשירותים,
צחקתי על השטות שכרגע חוויתי..
בדקתי אם השיער והאיפור בסדר ויצאנו משם.
איחרתי לשיעור, שיעור היסטוריה ..
"פאק זאת המטומטמת הזאת היא אמרה שהיא לא מכניסה מאחרים נדפקתי!" אמרתי למור אחת מהחברות שלי
הלכתי לכיוון הדלת והרגשתי שמישהו מסתכל עליי .. הרגשתי את זה וידעתי שזה עדי,
לא התייחסתי לכך - הרי זה חסר משמעות !
ונכנסתי לכיתה , "המורה, סליחה על האיחור" אמרתי
"עדן צאי החוצה בסוף השיעור יש לך בוחן בעל פה" היא אמרה לי
'כסעמק' חשבתי לעצמי אבל שמחתי הרגשתי שאני צריכה להיות מחוץ לכיתה
"קחי את הספר שלך ותקראי את העמ' האלו" המורה הראתה לי את העמ' ויצאתי מהכיתה עם הספר
עדי עדיין הסתכל עליי, ושוב לא ייחסתי חשיבות ...
לא הבנתי מה רצו ממני בנוגע אליו אבל דילגתי הרי הם חבורה של מפגרים, לא חדש לי!
עבר השיעור במהירות וכולי הייתי עם מצב רוח, היה צילצול ונכנסתי לכיתה ...
למרבה ההפתעה אני היחידה מבין המאחרים שקיבלה 10, כלומר 100 ..
יצאתי מחייכת מהכיתה וחיכיתי למור שסיימה איתי באותה שעה, כל הבנות כבר סיימו לפנינו.
"איזה מוזר היה הקטע בבצפר היום מה הם רוצים?!" אמרתי למור, כן זה העסיק אותי.. דברים כאלו מעסיקים מין הסתם
"לכי תידעי חבורה של מפגרים" מור אמרה לי,
כמו תמיד הסנובית שלי רואה את כולם מתחתינו היא תמיד עם הראש למעלה, זאת העטיפה שלה!
"תכלס..." אמרתי ועלה לי פלאשבק נזכרתי איך הוא היה נבוך כשהוא קלט שהם מדברים איתי
'בטח זה סתם תיצאי מזה' חשבתי לעצמי וסילקתי כל מחשבה מראשי
"מה את חושבת עליו איך הוא נראה?" מור שאלה אותי פתאום וקרעה את חוט מחשבותיי
"זה לא ניתן לויכוח, הוא נראה טוב!!! תמיד אמרתי את זה .. עוד שנה שעברה" אמרתי לה את האמת
"כן? נראה טוב לדעתך?" היא שאלה
"לגמרי, ממש ילד יפה והוא גברי כזה כולו שרירי" אמרתי ונזכרתי בחיצוניות של עדי
"אם הוא באמת מרגיש אלייך משהו היית מנסה להיות איתו?" מור שאלה אותי שהתקרבנו לבתים שלנו, אנחנו גרות אחת ליד השנייה
"כן למה לא, נראה טוב..." אמרתי וצחקתי
"ואופי?" היא שאלה
"את יודעת שאופי מאוד חשוב לי, הוא נראה בחור טוב לא?" שאלתי
"הוא נראלי מנאייק, אני איתו במקצוע אנחנו לומדים ביחד..." היא אמרה לי
"כן יש לו מראה של מנאייק, אנערף לא מתעסקת במה שלא נכון" אמרתי לה
"חחחחח לכי תדעי, נסתרות דרכי האל" היא אמרה לי
"כן, אבל פה הכל ברור... יאללה נדבר חיי" אמרתי למור הבאנו נשיקה בלחי ועליתי הביתה.
* * * * *
יצאתי מהשיעור של המקצוע שלי, השעה הייתה 9:55 - ההפסקה הגדולה ..
חייכתי לעצמי וראיתי את מור ולילך בדיוק מולי
"יפות שלי" אמרתי בשמחה והבאתי להן חיבוק ונשיקה
"מה נשמע?" מור שאלה אותי
"ברוך השם מה איתכן בובות שלי?" שאלתי שמחה
"תודה לאל" לילך אמרה ושתיהן חייכו לי
"איפה שאר הבנות?" שאלתי
"צריכות להיות ליד הקפיטריה" מור אמרה לי
"אה נכון ליאת שלחה לי הודעה שהן שמה" נזכרתי פתאום
"וואי אמאלה עדןןן, איך הוא הסתכל עלייך" לילך פתאום אמרה לי
"מי?" שאלתי לא מבינה והסתכלתי על כל הילדים שירדו במדרגות
"עדי בן סימון" היא אמרה לי
"באמת?!" שאלתי, האמת ששכחתי ממנו אחרי שעליתי אתמול הביתה .. פרח מזיכרוני
"לגמרי, ממש בהה בך בזמן שירד במדרגות" לילך אמרה לי
"מה יש לו למטומטם הזה?" מור שאלה, שלושתנו צחקנו ויצאנו מהבניין לכיוון הקפיטריה
"בובות שלי מה קורה?" שאלתי את ליאת, סיוון ואור בחיוך ענקי
"יפה שלייי" שלושתן אמרו והבאתי להן חיבוק ונשיקה
כולן אמרו שלום לכולן והתקדמנו לקפטריה, רציתי סוכריה על מקל.
על השנייה שהרגל שלי דרכה בכניסה של הקפיטריה
שמעתי עדר של בנים צועקים 'בלחש' ללא סוף "עדי עדי עדי" משלושה שולחנות נשמעו הצעקות
הסתכלתי על הבנות והמשכתי ללכת כאילו לא קרה כלום, אבל בפנים .. לא הצלחתי להבין מה קורה!
הרגשתי שמיליון מבטים תקועים עליי, הרגשתי שאני משתגעת ..
כל אחת קנתה מה שהתחשק לה והתקדמנו ליציאה של הקפיטריה
סובבתי את ראשי בלי תיכנון לכיוון שלושה השולחנות שצעקו את שם עדי מקודם
ואז קלטתי שכל אותם בנים התאפסו מסביב לשולחן אחד, השולחן שבו עדי ישב ...
כולם מסביבו, וכולם מסתכלים עליי !!
הלב שלי נפל לתחתונים הפעם זה לא היה נראה לי הסתלבטות של חבורת בנים משעוממים!
"קלטתן את זה?" שאלתי את הבנות
"את מה?" לילך שאלה אותי
"לא ראית, לא שמעת?!" שאלתי בלחץ
"מה?!" שאלה לא מבינה
"נו שהם ראו אותי וקראו לעדי שיסתכל שנכנסתי ואז שיצאנו כולם היו מסביבו והסתכלו עליי יוצאת!" אמרתי במהירות
"רציני?!" כולן שאלו אותי
"כן לא שמעתןןןןןן?" שאלתי
"שמעתי שצעקו לו אבל לא קישרתי" סיוון אמרה לי
"עזבו זה סתם, עזבו" אמרתי ופתחתי את הסוכריה על מקל .
אמרתי להן לעזוב,
אבל אני בתוך עצמי לא הצלחתי לעזוב.
זה התרוצץ לי בראש בלי הפסקה, זה העניין אותי
כמו שזה היה מעניין כל אחד .............




