יותר מחצי שנה עברה מאז שאני והוא לא מדברים..
לא ראיתי את המבט שלו, את העיניים שלו, את החיוך שלו, את הדמות שלו.. יותר משישה חודשים
ומה שהכי מצחיק זה שהשישה חודשים האלה לא גרמו לי לשכוח ממנו אפילו טיפה, מה שהם עשו זה סכ"ה גרמו לי פחות או יותר להתרגל לחיות בלעדיו, יותר נכון גרמו לי להתרגל לחיות עם הכאב.
זה כל כך הזוי בשבילי לחשוב על כל התקופה הזאת, הזוי לי לעשות רגע Pause
ולנסות להזכר מה היה במשך השישה חודשים האלה. שחייתי בלעדיו, מה היה..
היה הרבה. בעיקר הרבה דמעות והרבה עצב
ויחד עם זה, הרבה כוחות שרק אלוהים יודע מאיפה לקחתי. חייתי לא בתקווה שמתישהו נחזור להיות בקשר, לא בתיקווה שהוא יחזור.
חייתי בתקווה שיהיה טוב..
אך יש ימים בהם יותר קשה לי, בהם אני שוקעת במחשובתיי, שוקעת בגעגועים...
הריי כולם יודעים שלהיזכר ברגעים יפים הכי קשה! במיוחד כשהמציאות שלי כמו שהיא.
אני לא מרחמת על עצמי.. לא. אני יודעת טוב מאוד מה אני שווה ויותר מיזה אני גאה בעצמי שהצלחתי לשרוד ולא להישבר [להישבר אצלי זה להיכנע לרגשות שאני מרגישה כלפיו ולנסות לדבר איתו] לא עשיתי את זה.. כי הכעס שלי והאכזבה שלי גדולים. ובסופו של דבר אני יודעת מה טוב בשבילי
וכן אני נלחמת למען זה..
נלחמת למעני עם עצמי. קשה לא?
כ"כ הרבה פעמים נתתי לאנשים הזדמנות, מאז שנולדתי אנשים איכזבו אותי..
ועם זה חברות, משפחה, בן זוג
וכעת לא נשאר שום דבר מהלב שלי, חוץ מדפיקות.
כן יכול להיות שאני התאהב הריי אני כולה בת שש עשרה וחצי.. אבל לא משנה מה אני ירגיש
אני בחיים לא יוכל לדעת את האמון שהיה בי פעם, כל מה שאני יגע בו אני יהרוס, כי אחרת.. זה יהרוס אותי.
רציתי לפרוק את זה..
ולמי שלא מבין על מה אני מדברת, וסתם רוצה לקרוא אז יצרף את האשכול הישן בו כתבתי לפני כמה חודשים
http://www.lovesite.co.il/modules.php?name...topic=63584&hl=
אני מאחלת לכולכם המון הצלחה.
תשמרו על עצמכם.. ובמיוחד על הבני זוג שלכם
ולעולם אל תסמכו על אף אחד.
רק על עצמכם




