מכשפות

יש פה את הקטעים הכי יפים לדעתי מכל השירים שלהן ...

הולכת בשקט ברחוב רועש
לא אכפת לי.
אוטובוס דומם מחכה ליום המחר
שיביא לו ציפיה מחודשת.
לא אכפת לי.

זמנים מוזרים
עננים נשברים בין קירות
מבטים אפורים
שתי ידי זו עם זו לא מדברות.

להתקדם וללכת הלאה
לא משנה איזה כיוון תפסת.
יום ולילה

אני יכולה עכשיו להתפרק לגמרי,
להזרק, וגם את מי שאפגוש
אסחוף אותו איתי ביחד לתהום.
מותר לי היום.

כמו ספינה שטובעת
במחשבות אני שוקעת.
גלים של אהבה,
של אכזבה,
של פחד, רעד, של אימה.
בועות בועות אני צוללת
בים של מהומה.

לשבור ולנפץ בלי לתרץ, ובלי לתת תשובות
לטעום את הכאב בלי לפחד, אפילו להנות
לרצוח את הרגש, לכבות את כל האהבות.

לעוף בין גלי הלא ידוע
אל עולם של סימן שאלה.
נפרוש את כנפינו קדימה
וניגע בתשוקה חבויה.

זה מרוץ, זה מן מרדף שלא ידוע
אל הדבר הבלתי מוסבר.
מן תשוקה החובקת בי פנימה
נפשי האחת חצויה.

לאן עוד אגיע
במה עוד אגע
ללא כל ריגוש וללא הבעה
אסתגר בעולם עם חומה מפרידה.

בין החבוי לבין הלא ידוע
אטבע לאיטי, אחפש פתרונות.
בין שבילי המלכות לשבילי הבדידות
אתעטף ואביט אל האור.

לאן עוד אגיע
במה עוד אגע
בתמונה של דמעה מלוחה שזלגה.
נעלם כל ריגוש ושפתינו סדוקות
מעבר בו שיניך עמוק נעוצות.

הנה הוא בא עכשיו
מתקרב ממערב אל תוך בתינו
הנה הוא בא עכשיו
הלכלוך המתועב ישטוף אותנו
הנה הוא בא עכשיו
כאילו לא ידענו.

ובשעת סערה, בתקוף אותי מזגי הרע,
את חלוני אז אפתח, עליו ארכב בדהרה
אל השמיים.
וכשאגיע אצחק על פס של אור צהוב ודק,
אני ניצחתי במשחק, אני נמצאת עכשיו
עמוק בתוך המים.

ואני אתגעגע,
ואני אשתגע,
אך בכל זאת אשמח באימה
כשזה יקרה.

פארנויה זמנית בעיה של ממש
איך טבעתי פתאום בתוך בוץ שנקרש
וכולם מסתכלים - אף אחד לא ניגש
אפאטיה כללית זה דבר לא חדש.

בהלה קיומית מתעוררת עכשיו
דמעה מתנפצת וכלום לא נרטב
והכל מצטמצם למשפט במכתב
שום דבר אחר לא נחשב.

קוצים של פחד דוקרים את הלילה.
אומרים שזה אור כוכבים רחוקים
- זה הפחד קרע בשמיים חורים.
הירח זה פצע עמוק משנים.

כל פחד מואר
וכל חושך אכזר
והצל הוא ענק
אם אזיז את היד אלטף את הגג של בניין מרוחק.

אומרים שבבוקר הכל מסתדר
- זה אותו הסיוט רק עכשיו אתה ער
והשמש היא פצע גדול שבוער.

כל פחד מואר
וכל יום שום דבר
והאור הוא חזק
אם ארים את היד אתלקח מיד בענן של אבק.

קוים של דאגה מסתמנים על פנינו
אומרים שאנחנו פשוט מזדקנים
- דאגות כמו סכין חותכות את הפנים
והפחד קורע עמוק מבפנים.

כל פחד מואר
וכל חושך אכזר
וכל יום שום דבר
ואנחנו מתים
והפחד נשאר.

אנחנו פוחדים מהצל של עצמנו
נצמדים לקירות הבתים
ורוב הזמן מתביישים בגופנו
חופרים מקלטים

אנחנו נמלטים ממסיבה משוגעת
נדחקים לסירות משוטים
כל יבשה היא ספינה שטובעת
כשחופרים מקלטים

אנחנו מרמים בעיקר את עצמנו
לא עיוורים אבל לא מביטים
ולא ברור מה נשאיר אחרינו
מלבד הפחדים