"אמא...אמא" אמרתי בניסיון נואש,בצפייה שיתנו לי להישאר..אבל זה לא עזר לי..הוא לקח את ידי
והתחלנו ללכת משם מהחדר הקר.. היא הסתכלה אלי נתנה נשיקה באוויר וכבר לא ראיתי אותה.
עכשיו נשארתי לבד..שוב...שוב הצמרמורת בגופי,שוב המחשבות הרעות בראשי,
שוב הדמעה היורדת מעיניי..כאב לי לראות אותה לכמה זמן ושוב לעבור את הזוועה ולדעת שאני
אחזור רק עוד שבוע ..
"נעמה תבואי לאכול" קרא לי אבא שהיינו במטבח...לא רציתי..לא הייתי רעבה..אך ידעתי שאסור לי
להישבר.."אם לא תאכלי את תהיי חלשה ואז שניפגש לא תוכלי לראותי.." נזכרתי במה שאמא אמרה לי
תמיד.התיישבתי על הכיסא לצידו של השולחן הקטן שלנו..מפה כבר אין..הרי אמא הייתה מתעסקת בזה
תמיד..ועכשיו שכבר איננה בבית..השולחן ערום..כמוני..אני מרגישה שמאז שהיא חלתה אין מי שיחבק
אותי..התחלתי לאכול אבל רק חשבתי על האוכל שהיא הייתה מכינה "נעמה בואי הכנתי שניצל ואורז בואי
ילדה שלי תאכלי" נזכרתי שוב בקולה של אמא.ירדה לי דמעה..כל פעם מחדש אני עוברת את זה..
כל פעם שאני רואה אותה..עם המטפחת לראשה..כי שיער כבר אין לה..עם הפנים החוורות..
עם כל הצינורות מסביבה..רע לי.."נעמה תאכלי זה מתקרר!" הטיח בי אבא..הוא לא רואה שכואב לי..
אני יודעת שהוא אוהב אותי ודואג לי אבל הוא בעצמו לא יודע מה לעשות..אם לי קשה שהיא אמא שלי
אז מה איתו?אישתו..אהבת חייו..אם ילדיו..לפעמים אני חושבת אם..לא אם..שאמא שלי כבר לא תהיה פה..
מה הוא יעשה? איך הוא ימשיך הלאה?.. סיימתי לאכול...לפחות שהבטן תאכל חשבתי לעצמי כי הנפש
לא יכולה לעקל כלום עכשיו.נשכבתי על המיטה החדשה שקיבלתי ליום הולדתי ..אהבתי אותה כל כך..
הריח של אמא..נזכרתי באותו זמן שתמיד הייתי לוקחת לה את הבושם והיא הייתה מתעצבנת..
"נעמה תפסיקי את יודעת שאני שונאת שאת עושה את זה..!" חייכתי..כמה שאני מתגעגעת אליה..
לפני זמן קצר ראיתי אותה וכבר עצוב לי בלעדיה..רציתי לעשות משהו שיעביר את הזמן..שהמחשבות
המציקות והמעיקות ייעלמו..אז לקחתי כמו תמיד דף פוליו מהמחברת, עט והתחלתי לכתוב...
לאמא..
את יודעת שאני מתגעגעת..כל מכתב שלי מתחיל ככה..מה אני יעשה..
רציתי לכתוב לך שאני חושבת עליך תמיד..
אני יודעת שהסרטן מחליש אותך..אבא הסביר לי ולנאור הכל...
אני רוצה שתדעי שאת האימא הכי טובה בעולם ותמיד תהיי כזאת...
זה מאוד דומה למכתב הקודם שלי שצחקת כי אמרת שאם תבכי זה יעשה לך רע..
אז צחקתי איתך כלומר הפה שלי צחק הלב בכה.
אני רוצה שיהיה לך טוב באמת..אבל אמא קשה לי לא לבכות...רע לי..כואב לי..קשה לי..אני לבד..
אני אוהבת את אבא אבל אני רוצה שתחזרי הביתה..
טוב אמא אני אסיים את המכתב בזה..שאת תמיד תהיי המלאך שלי..אמא המלאכית שלי..
אוהבת אותך אפילו בלי שיער ... ( רואה אמא יש לי חוש הומור לא רק לך)
שלך נעמה.
הסתכלתי שוב במכתב והכנסתי אותו למעטפה ..קניתי במיוחד חבילת מעטפות בכל הצבעים..
רק בשביל אמא...רק שיהיה צבעוני ולא שחור לבן..כמו שהיא הסבירה לי את מחלתה..
" נעמה בחיים לא הכל שחור ולבן לא רע ולא טוב..אני יודעת שסרטן זה רע אבל עכשיו אין מה לעשות
ה' בוחר את הגורל שלך..וכנראה שהגורל שלי הוא אפור..מצד אחד שחור- המחלה, מצד שני-
לבן..יש לי אתכם ואני יודעת שאני אלך השארתי מאחורי משפחה נהדרת"
נזכרתי במילים שלה... "שאני אלך"...רק שתי המילים האלו חזרו לי שוב ושוב בראש..
חזרתי למיטה וניסיתי להירדם..תוך כדי דמעות לבסוף עצמתי את עייני וליבי נרגע..כלום כבר לא כואב..
לא מרגישה דבר..הכל חזר לקדמותו...עייני לא עייפות ודומעות..ליבי..הלב שלי לא שבור לרסיסים..ישנתי.
בבוקר שקמתי ראיתי שאבא כבר לא בבית..לא רציתי ללכת לשום מקום..לא היה לי כוח בכלל לקום..נשארתי
עוד קצת במיטה.."נעמה תקומי את תאחרי" נזכרתי בקולה של אמא שתמיד היה מזרז אותי לביצפר...חיכיתי
לקול הזה שוב אך לשווא..היה שקט...קר..נאור בצבא..אני לבד..שוב אבא השאיר אותי לבד..מסכן..חשבתי
לעצמי בעודי מתכסה טוב עם השמיכה כמו שאמא הייתה עושה לי שהייתי קטנה..מכל הצדדים...לבסוף
החלטתי שלהישאר בבית לא יעזור לי..קמתי לאט...בקושי הולכת..חושבת מה אמא עושה עכשיו בבית
החולים..בטח היא ישנה..או אוכלת..או בטיפול..חשבתי בשקט לעצמי..
בדרך לבית ספר ראיתי חתולה קטנה..שהולכת ממש לידי..'כנראה גם אמא שלה חולה' חשבתי
לעצמי 'או שהיא הלכה לאיבוד' המשכתי לדבר עם עצמי..
"היי נעמה מה קורה?" סמדר ניגשה אלי איך שבאתי להיכנס לשער בית ספר.
"בסדר" מלמלתי..איזה בסדר..גרוע...רוצה שתחזור..שתבריא..שיקרה נס!
"את יודעת שיש היום מבחן בלשון נכון?" אמרה ונכנסנו לכיתת האם שלנו..
"עכשיו אני יודעת" כבר לא היה לי איכפת גם ככה אבא עסוק במשהו אחר..בה...
"תשבי לידי אם תרצי משהו תגידי" וסימנה לי לשבת בכיסא שלצידה.
"תודה" אמרתי. 'אז מה עם כולם יודעים שאמא שלך חולה בסרטן..אז מה..זה לא רע..' חשבתי לעצמי
בעודי מוציאה קלמר.
המורה נכנסה היא הייתה קצת זקנה..בשנות ה50 לפחות.היא לבשה מכנס גבוה אפור וחולצה ארוכה
שחורה מעל מעיל אפור.הזכירה לי דווקא את סבתא שלי.
"אני מבקשת רק עט על השולחן" הצהירה.באותה שנייה כולם הכניסו את הקלמרים.
אני לא.לא ידעתי גם ככה את החומר.
"נעמה?" הסתכלה עלי המורה לא מבינה למה לא עשיתי כמו כולם.
"עזבי גם ככה אני לא עושה" לקחתי את התיק ויצאתי מהכיתה..לא לפני שכל המבטים של כולם היו אלי.
אז מבחן אחד כבר פספסתי.. התיישבתי בחוץ, למרות שהייתה שמש, לי היה קריר..
"נעמה תשימי חולצה ארוכה כבר לא כל כך קיץ" נזכרתי באמא שהייתה אומרת לי תמיד לקחת ארוך
אבל אף פעם לא הקשבתי לה ותמיד תמיד היה לי קפוא..
ואז ראיתי אותו נכנס לבית ספר..לא התעמקתי..לא היה לי ראש לזה..הוא הסתכל עלי לרגע..המבט
בעיינים שלו הראו לי שהוא מבין אותי..כמו תמיד..הוא יודע מה עובר עלי רק מלראות את פניי.
הסתכלתי בחזרה..האמת היא שהתגעגעתי..אליו..
"קרה משהו?" שאל עוד מרחוק..לא התקרב כל כך..
"לא..כרגיל" שיקרתי.נו באמת אני צריכה עוד מישהו שירחם עלי..ובטח שלא בא לי את הרחמים של ניר.
"העיינים שלך עצובות" עכשיו הוא התקרב יותר ממש עמד מעליי...לא הרמתי את הראש שלי בשביל
לדבר איתו..לא רציתי להסתכל על הפנים היפות שלו..שכבר לא שלי..
"עזוב ניר" ויתרתי. קמתי .
הוא החזיק לי בזרוע "את לא יכולה לעבור את זה לבד..אם לא בתור חבר אז ידיד"
העביר בי צמרמורת.. 'נעמה אל תבכי..אסור לך!' חשבתי...אבל אני חלשה..אני פשוט חלשה..
הדמעה ירדה..ואחריה עוד הרבה ואפילו קול של בכי יצא לי.. 'מה אני עושה לעזאזל?!' חשבתי ששמתי
לב שמצאתי את עצמי בתוך זרועותיו של ניר..חבר שלי לשעבר..חבר שאני עזבתי..שאני לא נלחמתי עליו..חבר שהיה שם תמיד בשבילי..אבל אני הייתי דפוקה..לא יכולתי להתמודד עם מה שאמרו לי על
אמא אז נפרדתי ממנו.. 'טיפשה' אמרתי בקול.
"מי?" שאל ניר. עכשיו כן הסתכלתי עליו..על העיינים הבוהקות שלו..הכחולות כמו הים..רציתי להעלם בהם..איתו..מרוב כל מה שקרה עם אמא..שכחתי ממנו..מהרגש שלי..מהמילה אהבה..ידעתי שאני
רוצה אותו בחזרה..אי אפשר להכחיש את מה שמרגישים..אני יודעת את זה שכל פעם שאני רואה אותו
כואב לי רק מלדעת שככה וויתרתי עליו..
"הוא ילד מקסים נעמה" ככה אמא אמרה עליו תמיד..כמה שהיא צדקה..למה אני לא ראיתי את זה?
למה המחלה שלה גרמה לי לברוח...עכשיו כבר מאוחר מדי היא חולה ואני אשאר בלי שניהם.
"נעמה?את בסדר?" הוסיף והחזיק בידי.. אני יודעת שגם הוא עדיין אוהב..חושב עלי..
עמדתי לשנייה קרוב לפיו לשמוע את נשימותיו להריח את הבושם האהוב עליו..היינו קרובים לזה..
ידעתי ששנינו רוצים את זה..אבל עדיין אני אותה נעמה..פחדנית..שבירה.
התנתקתי מזרועותיו ואפילו ממבטיו הסתובבתי והלכתי ממנו..והשארתי את הלב שלי איתו.
😢 😢 😢 😢 😢 כל כך עצובבבבבב
סיפור אמיתי?
--- אין בעולם אהבה כמו אהבה של א-מ-א ---
וואאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאא
בכיתי
כי אין אהבה בעולם כמו אהבה של אמא \:
כל כך עצוווב, וכואב.
מאוד ריגש אוותי .
אני איבדתי שני אנשים שהיו נורא חשובים לי,
סבא וסבתא שלי,
נכון שזה מוזר כזה..שלפעמים אין לכולם קשר כזה
חזק עם הסבתא והסבא שלהם,
אבל לי כן היה..
אהבתי אוותם כל כךך :\
למדתי הרבה דברים מהם, דברים על החיים,
ואיתם היה לי כיף לשבת ..לדבר על מה שקורה לי..
אווף.. כל כך רציתי שהם יראו אותי עכשיו,
גודלת.. חושבת עכשיו עליהם..
חושבת על כל מה שהם לימדו אותי על אלה החיים.
על שלפעמים צריך להמשיך הלאה גם שקשה..
המחלה הזאת כל כך חררא,
ארוורה..שלא הרבה יוצאים שלמים ממנה :\
זה פשוט הורג..מחליש..לגמרי .
הוורס תחיים, ומשאיר אותך לפעמים בדרך כזו לא ברורה.
מרחיק ממך את האנשים שהכי קרובים אלייך :|
ועוד אמא..הדבר הכי חשוב שיש לרובנו בחיים .
את נורא מוכשרת, תכתבי עוד סיפורים .
