פרק מדהים.
ומתיי שתרצי כתבי לנו המשךך😊
תהיי חזקה מאמי משתתפת בצערך.
אני ישאל אותה באייסי מה קורה...
יאווו זה סיפור כזה יפהה=]
התחלתי לבכות באמת בכמה קטעים...
את כותבת מדהים... 😉
בנות תודהה רבה לכולכןןן :]]
[חח אני לא יכולה להגיב לכל אחת בנפרד,אני בכלל לא יכולה להגיבב =\\]
נגה-תודה על התגובה הבונה..חח באמת אין לי מושג בזה..סתם כתבתי..
אבל בכל זאת זה סתם סיפור אז לא כזה משנה לי..
אזזז כרגע דניאלה מפרסמת..תודה :]
מהפרק הקודם:
פתאום הפלאפון שלי צילצל.
הייתי דיי מופתעת כי חוץ מההורים וקרובי משפחה שגם בקושי מתקשרים אף אחד לא מתקשר.
המספר שהופיע לא היה מוכר.
אני:"הלו"
....:"לאן בדיוק הלכת היום עם החתיך הזה??"
אף אחד לא מושלם...גם אני לא!!\פרק 10
אני:"מי זה?" שאלתי מופתעת.
....:"הדר מאמי"
אני:"אהה הדר,מה קורה?"
הדר:"בסדר,מי זה היה החתיך הזה ולאן הלכת איתו?"
אני:"חחח תירגעי לא שמעת בכיתה?"
הדר:"מה שמעתי"
אני:"זה אחי"
הדר:"דיי גם אני רוצה אח כזה"
אני:"חחח"
הדר:"ולאן הלכתם?"
אני:"לדיאטנית"
הדר:"אהה ומה היה ? חח ספרי"
סיפרתי לה בקצרה מה שהיה שם.
הדר:"יופי מאמי,אבל באמת תיזהרי לא להגזים"
אני:"אני יודעת"
הדר:"יהיה טוב" אמרה וצחקה
אני:"כן,טוב הדרוש אני צריכה לנתק פשוט אני בבית של סבתא"
הדר:"טוב מאמי,תהיי חזקה! עם את צריכה משהו תתקשרי"
אני:"תודה ביי"
ניתקנו.
הגיע יום ראשון,היום האחרון ללימודים וגם היום של השיבעה.
אני:"אמא מתי עולים לקבר?"
אמא:"בשעה 11 וחצי,אני יבוא לאסוף אותך מבית הספר ב11"
אני:"סבבה"
אמא:"להקפיץ אותך לבית הספר?"
אני:"את יודעת שלא,אני עכשיו עם התכנית של הדיאטה,אני צריכה ללכת ברגל"
אמא:"אה נכון,אז יאלה תלכי שלא תאחרי"
בכמה ימים האלה התחלתי בדיאטה.
היה לי קשה,אבל ניסיתי כמה שיותר.
עשיתי הליכות אבל תמיד באמצע,אחרי חצי שעה הייתי קצרת נשימה.
עם הקטע של האוכל דיי הסתדרתי כי לא היה לי ממש תאבון בזמן השיבעה.
הגעתי לבית הספר,ליום האחרון ללימודים.
הדר:"בוקר טוב" אמרה לי כשנכנסתי לכיתה.
אני:"בוקר טוב"
אחרי 5 דקות היה צילצול וסיגל נכנסה לכיתה.
סיגל התחילה לדבר על השנה שהייתה,על שנה הבאה-י"א- שתהיה שנה קשה.
סיגל:"טוב עכשיו 9,יש הפסקה של 15 דקות ואחרי זה תיכנסו לפי הרשימת שמות לשיחה אישית וקבלת תעודה"
יצאנו כולם לחצר עם הישמע הצילצול.
התחברתי מאוד עם הדר והחברות שלה -מור,שני ויעל.
התיישבנו הדשא.
מור:"גלוש מתי העליה לקבר?"
אני:"ב11 וחצי אבל אמא שלי תבוא לקחת אותי ב11"
הדר:"אנחנו באות איתך"
אני:"מה?? בשביל מה?" שאלתי מופתעת.
הדר:"אנחנו חברות שלך,וכשקשה לך אנחנו רוצות להיות לידך ולתמוך בך"
מור:"נכון"
אני:"זה בסדר,אני יהיה בסדר"
יעל:"לא יעזור לך גם עם תגידי לא נבוא"
אני:"תודה.."
הדר:"איך מתקדמת הדיאטה?" שאלה והעבירה נושא לשימחתי.
אני:"בסדר,קצת קשה אבל שורדת בינתיים"
הדר:"ומה עם האח החתיך שלך?"
אני:"היום בבוקר חזר לצבא" אמרתי בעצב.
אחרי 2 דקות היה צילצול.
כולנו התאספנו במסדרון וחיכינו שתצורנו יגיע.
שני ויעל היו בין הראשונות,אני באמצע והדר דיי בסוף.
הגיע תורי להיכנס.
סיגל:"מה שלומך?"
אני:"בסדר"
סיגל:"יופי,התעודה שלך דיי בסדר,יש לך ציונים יפים אבל שנה הבאה תצטרכי להשקיע יותר עם תחליטי להישאר בבית הספר הזה"
אני:"אני נשארת כניראה"
סיגל:"אני שמחה"
אחרי עוד כמה דקות שיחה היא הביאה לי את התעודה ויצאתי מהכיתה.
היו לי ציונים טובים יחסית,חוץ מספורט כמובן.
אחרי שכולנו נכנסנו כבר היה 11 ושיחחרו אותנו הביתה.
אמא באה לאסוף אותי והדר,יעל,מור ושני באו איתי.
אמא:"מה נישמע?" שאלה את הבנות
הבנות:"הכל בסדר" ענתה כל אחת מהן.
הגענו לבית של סבתא.
אני:"רוצות להיכנס או להישאר פה?"
יעל:"עדיף נישאר פה"
אני:"סבבה "
ישבנו בחוץ בערך 20 דקות ואז התחלנו לעלות לקבר.
כל הדרך לבית הקברות החזקתי את עצמי,לא בכיתי.
כשהתקרבו לערימת החול,מתחתיה היא הייתה קבורה הרבה נשים פרצו בבכי.
ראיתי את כולם בוכים מסביבי,אפילו יעל ושני הזילו כמה דמעות.
התחלתי לרעוד,נהיה לי קר.
הדר חיבקה אותי.
הייתה לי סחרחורת קלה.
"למה,למה הלכת" התחלתי למלמל בשקט "למה עזבת אותי"
התחלתי לבכות,בהתחלה בשקט,רק דמעות זולגות ואחרי זה כבר ממש פרצתי בבכי שלא יכולתי לשלוט עליו.
הדר ומור חיבקו אותי ובכו יחד איתי.
אני:"יש לי סחרחורת,קר לי" אמרתי בלחש,לא היה לי כוח כבר.
הדר:"מאמי יהיה בסדר" אמרה וחיבקה אותי אליה,תומכת בי.
הראש כאב,העיניים כבר שרפו,הרגשתי כל כך חלשה.
לא שמעתי כלום,לא ראיתי כלום,רק ראיתי את ערימת החול,כאילו זה הדבר היחיד שקיים.
הכל הסתובב סביבי,הקור חדר לעצמותי למרות החום הכבד ששרר בחוץ.
קולה הרך הדהד בראשי,דמותה עברה מול פניי.
עמדתי שם פיזית,אך לא באמת הייתי שם.
כעבור זמן מה,שנמשך כנצח קול העיר אותי.
הדר:"מאמי בואי הולכים"
אני:"תלכו אתן" אמרתי בקול קפוא,שומעת אך לא ממש מקשיבה.
מור:"גל כולם הולכים,בואי מאמי"
אני:"אני רוצה להישאר פה לבד קמה דקות" אמרתי בקול קר
הדר:"טוב אנחנו מחכות לך בחוץ"
הן יצאו,ונשארתי שם לבד.
התיישבתי על האדמה.
מלטפת בעדינות את החול הרך והחם.
המחשבות רצות,הזמן קפא,ורק אני נישארתי יושבת שם.
אחרי כ5 דקות קמתי,הנחתי אבן על החול והתקדמתי אל מחוץ לבית הקברות.
ד"א בנות..
עם יש מישהי שתוכל להעלות לי המשכים קבוע.. [פעם ביום-יומיים] עד שתסתדר לי הבעיה שתזמין אותי באייסי..
306845156
3\>
מור
😛
המשךךך מושלםםם [:
הוספתי אותך באייסיקיו..אני יכולה.. אז דברי איתי! [:
יאללה אנשים תתחילו להגיב לסיפורר המושלםם הזה [:
יא מדהים יפשלי ;]]]
תמשיכיכי
אהאהאהאהאאההה
מוווווווווווווווווושלם (:
ועצוב כל כך.. ):
מדהיים מור !!
ואני יכולה לעלות לך אם את רוצה מאמי בכיף 😊
מחכה להמשך...
קוראת חדשה! :]
ואוו את כותבת כל כך מדהים! את מעבירה בי צמרמורות כשאני קוראת, עם את צריכה לדבר עם מישהו אני תמיד פה ---> 298466589
אהה, לי אין בעיה לעלות את ההמשכים..כנסי אלי לאי סי :]
אזז בינתיים שקד תעלה לכם תהמשכים מהמשתמש הזה :]
^תודה ענקית לשקד^
מהפרק הקודם:
הן יצאו,ונשארתי שם לבד.
התיישבתי על האדמה.
מלטפת בעדינות את החול הרך והחם.
המחשבות רצות,הזמן קפא,ורק אני נישארתי יושבת שם.
אחרי כ5 דקות קמתי,הנחתי אבן על החול והתקדמתי אל מחוץ לבית הקברות.
אף אחד לא מושלם...גם אני לא!!\פרק 11
[ניר]
זהו!!
סוף סוף ניגמרה השנה.
נכנסתי הביתה אחרי בית הספר.
אמא:"איך התעודה?" ישר שאלה
אני:"בסדר,קחי" אמרתי והגשתי לה את התעודה -תעודה ממוצעת שכזאת-
אמא:"יפה,תיראה אני יוצאת לעשות קניות,חן בחדר שלו. תתחיל להתארגן עוד חצי שעה אני יחזור והולכים לסבתא"
-----
חן זה אחי הגדול,בן 19.
שיער שחור,עיניים חומות ילד יפה.
לא בצבא יש לו פטור בגלל בעיות בגב.
-----
אני:"טוב חן גם בא?"
אמא:"לא,הוא לא רוצה"
אני:"סבבה"
עליתי לחדר וזרקתי את התיק באחת הפינות.
ניכנסתי למקלחת קצרה.
כשיצאתי התלבשתי,לבשתי ג'ינס פשוט וגופיה שחורה.
חיפשתי את החגורה השחורה בארון אבל לא מצאתי.
ירדתי לחדר כביסה,אולי אמא שמה את החגורה ביחד עם אחד הג'ינסים לסל כביסה.
אחרי 5 דקות של חיפוש נזכרתי שחן לקח לי את החגורה לפני כמה ימים.
עליתי לחדרו ודפקתי בדלת.
אני:"חן?"
שקט,דממה.
אני:"חן אני צריך את החגורה אפשר להיכנס?"
והוא? לא עונה.
'בטח נירדם או משהו' אמרתי לעצמי ופתחתי לאט לאט את דלת חדרו.
הוא ישן,כמו שחשבתי.
התקרבתי למיטתו ואז ראיתי את זה על השידה.
רגליי החלו לרעוד,סחרחורות תקפו אותי.
נהיה לי קר,הדמעות החלו לזלוג.
פשוט לא האמנתי.
על השידה הייתה קופסת כדורים ריקה.
הוא שכב ללא תזוזה.
התכופפתי אליו וחיפשתי דופק.
ניסיתי להעיר אותו.
הרגשתי כמו ילד קטן,שאיבד את אמא שלו.
לא ידעתי מה לעשות.
פתאום הבחנתי בדף שהיה מונח לידו.
פתחתי בזהירות את הדף,שהיה טיפה רטוב מדמעותיו כניראה.
"זהו,החלטתי!
הפעם אני עושה את זה.
אני מצטער עם זה יגרום לכם סבל,אבל זה הכי טוב בשבילי.
טוב איזה סבל?
לא אכפת לכם ממני.
אמא ואבא..
עם אני בכלל יכול לקרוא לכם ככה.
תודה על מה שעשיתם בשבילי,אבל תדעו שזה קצת באשמתכם.
אף אחד מכם לא שם לב לדיכאון שבו הייתי.
לאף אחד לא היה אכפת.
החלטתי לגמור עם זה.
ככה יהיה לי הכי טוב.
ניר,אחי היקר,
בפעם הראשונה שכמעט עשיתי את זה לפני שבוע אתה היית הסיבה היחידה ל'למה לא' לעשות את זה.
רק אתה שמת לב,אבל גם לך לא סיפרתי כלום.
תמשיכו בחיים שלכם,כאילו אני לא הייתי.
אל תבכו,זה הכי טוב בשבילי.
ניר אני אוהב אותך,הכי מכולם!
אבל אין מה לעשות,זה כניראה הגורל.
חן.."
קראתי את המכתב הקצר,שלא הסביר כלום.
הדמעות ירדו,בפעם הראשונה מיזה זמן רב.
עם רק הייתי מתעקש שיספר לי מה עובר עליו!
התבוננתי בו,שוכב שליו כל כך.
'למה חן,למה?' מילמלתי בשקט.
כל כך רציתי לפחות חיבוק אחרון ממנו,מהאח הגדול שלי.
ליטפתי את פניו שנהפכו קרות.
חיבקתי אותו,בטוח שהוא מרגיש את זה.
יצאתי במהירות מהחדר והתקשרתי לאמא שלי.
אמא:"כן ניר?"
אני:"אמא בואי מהר הביתה" אמרתי מתאפק לא לבכות
אמא:"אני כבר מחנה את האוטו,קרה משהו?" שאלה לחוצה
אני:"בואי מהר" אמרתי וניתקתי.
כעבור דקה היא נכנסה מהר הביתה.
אמא:"ניר מה קרה?" שאלה כשראתה אותי.
אני:"בואי" אמרתי בשקט ולקחתי את ידה.
הובלתי אותה לחדר של חן,בכל צעד רגליי רועדות יותר.
אני:"תיראי.." אמרתי בקשט והשפלתי את ראשי.
אמא:"מה לראות ניר? הוא ישן"
אני:"בואי" ומשכתי אותה פנימה.
אני:"זה ישן אהה??" צעקתי עליה וזרקתי עליה את קופסת הכדורים הריקה
אמא:"מה?? אני... לא..." מילמלה,כניראה מבינה.
אני:"קחי" הגשתי לה את המכתב
אמא:"חןן,לאאאא" התחילה לצעוק ולבכות.
השארתי אותה שם בחדר וירדתי לטלפון.
התקשרתי לאמבולנס ואמרתי להם לבוא דחוף.
כעבור 5 דקות הם באו,וקבעו את מותו.
הם לקחו את הגופה.
אחד הרופאים:"גברת ביטון,בואי איתנו בבקשה"
אמא הלכה איתם,ואני נשארתי לבד בבית.
יצאתי במהירות החוצה,נועל אחריי את הדלת.
התיישבתי על ספסל שהיה דיי קרוב לבית שלי.
לקחתי את הפלאפון לידי וחיפשתי את המספר.
לא,עדיין לא מחקתי את המספר.
נשמתי עמוק וחייגתי.
....:"הלו?" נשמע קול צרוד מהצד השני של הקו.
מצטערת שזה פרק של התאבדות..
הייתה לי פתאום השראה לכתוב על מוות\התאבדות.
מקווה שתאהבו..
3\>
מור
ואי !!
איזה עצוב 😢
אני לא מאמינה ...
פרק כל כך מדההים !!
מחכה להמשך 😊
~ מורוששש, פרק מושלם ומדהים ~
הוא מתקשר לגללל בטח =]
דברי איתי בקשר לפרק הבאא [:
אתר האהבה הישראלי