אהבה

בספר בראשית ברא ה' את האדם ואמר: "לא טוב האדם לבדו" ולאחר מכן ברא את חווה.
דבר זה, משחר בריאת העולם (ואין זה משנה כרגע אם אתם מאמינים בתנ"ך או בכל תאוריה מדעית אחרת),
מראה לנו את תפקידה של האהבה - הצורך לא להישאר לבד.

אם הייתי טיפש לחלוטין ולא יודע מה זה המוות, מה זאת הנאה, מה זו סכנה - הייתי מאושר מלשכב על
האדמה ולחכות. החיים אז היו שלמים מבחינתי. ברגע שלמדתי משהו, נולד לי הצורך. הצורך להישאר
בצד הנכון מבחינת המידע החדש שקיים ברשותי. אם למדתי שיש מחלות, אני ארצה להמנע מהן.
וכל עוד אני יודע שיש לי סיכוי לחלות במחלה, אני לא אהיה מאושר.
עובדה היא שכל בני האדם, ואף כל הייצורים החיים, שואפים לאושר. והאושר הוא למעשה העדר צורך.
כולנו מחפשים את אותו המצב שבו התחושה של החוסר הפנימי, שמקורה בחוסר פיזי או פסיכולוגי, נעלמת.
כשאנחנו בחוסר, באיזושהי ריקנות פנימית, איננו חשים בטוב. החיפוש, כל חיפוש, קיים כל עוד אייננו
חשים שלמים בתוכנו. אז אם אנו אומרים שאהבה תעשה אותנו מאושרים, הרי שאנחנו אומרים בעצם
שיש לו את הצורך באהבה.

געגועים
לפני כמה ימים דיברתי עם ידידה, אמרתי לה שאני מתגעגע אליה. היא בתגובה אמרה:
"אם אתה מתגעגע כל כך, אז אולי כדאי שתחשוב על מישהי אחרת".
מה שהיא לא השכילה להבין, או אולי לא רצתה להבין זאת, שכל עוד קיימת בנו התחושה הזאת של חוסר,
גם לאחר שניסינו ומילאנו את החוסרים הפיזיים שלנו (על ידי בגדים, אוכל וכו') מסתבר שנותרות בנו
כמיהות, געגועים שהם בלתי מובנים לנו, ריקנות פנימית שאותה אנחנו מנסים למלא בתחליפים פיזיים.
אין זה משנה איזה ביטוי פיזי לובשים הגעוגעים, הכמיהות והחיפושים, המקור שלהם הוא אחד והוא
בתחושה שאנחנו חצויים. זה לא משנה למה אנחנו מתגעגעים, למה אנחנו כמהים, בסופו של דבר -
הכמיהה הזאת באה כדי לגשר על הפער, על המרחק ועל הפיצול שקיים בתוכנו.

תשוקה ומיניות
יש המזהים אהבה עם תשוקה, תאווה או משיכה מינית. כולם לגיטימיים, אבל אינם אהבה.
אהבה אמיתית אין בה בהכרח מגע כלשהו. אפלטון כבר הזכיר שבעולם רווי שינאה קשה למצוא אותה.
אהבה היא נתינה ללא ציפייה לתמורה. היא קבלה של השני כמו שהוא ללא תנאים מוקדמים.
באם הינך מוכן לתת משהו החשוב לך, וזאת ללא קבלת תמורה, הרי שזוהי אהבה טהורה.
"ואהבת את ה' אלוהיך בכל נפשך ובכל מאודך", עד כדי המוכנות שלך לתת לו את בנך יחידך, החשוב לך
ביותר, ללא קבל כל תמורה - כבעקדת יצחק הרי שזוהי דוגמא קיצונית לכך. אומנם האהבה המדוברת כאן
היא אהבה לאל, אבל אינה שונה מאהבה של גבר לאישה ולהיפך. אהבה אמיתית, טהורה, אין לה תחליף.
אין זה סוד שרוב האהבות האנושיות אינם כאלו למעשה. אלא שילוב של אהבה טהורה עם הצורך האגואיסטי
שעליו נדבר בהמשך - יצר מין, רכושנות, צורך בביטחון וכו'. ולכן בדר"כ הרצון לתת בא יד ביד עם
הרצון לקבל. אך אהבה טהורה אינה כזאת, אומנם היא נדירה בעולם הזה, אך היא חסרת תמורה.

אוהב עצמו
האדם הציניקן שלא מוכן להעניק לאחר כלום ללא תמורה, עליו אומרים "אוהב עצמו" ו"אהבה עצמית"
חברים יקרים הינה בעצם הכינוי לטעמי לכל אותם מסכנים שאין בהם אהבה כלל.
אדם שאינו אוהב או נאהב משול לטעמי למת. אין אדם הרוצה להיות לבד, כבר הוכח שבני האדם הם
ייצורים בעלי צורך לקשר. נקצין ונאמר שכאשר אדם נמצא על אי בודד הוא מייצר לעצמו חברה דמיונית,
כדי לא להיות לבד יותר. בדידות לעומת זאת היא תחושה נוראית שאפשר להרגיש אותה גם אם נמצאים
בחדר מלא אנשים.
עם זאת, עובדה היא שלכל אדם שאיפות משלו, מטרות משלו ותכונות משלו, ולכן בעצם כל אדם הוא
לבד בפני עצמו. בספר "באדולינה", מומלץ לקרוא דרך אגב, מלך באדולינה אומר לעיתונאי ישראלי:
מספיק לומר אנחנו, אין אנחנו! יש רק חמש מיליארד אני בעולם הזה.

בקבלה נאמר כי כל אחד הוא אור קטן, וביחד כולם יוצרים אור גדול..
בבודאיזם שכל הנשמות עשויות אותו ערפל זמן וחוזרות לאותו מקום.
בשבילי, יש זמנים של ביחד, ויש זמנים ללבד. אני בהחלט אדם בפני עצמי, אבל גם חלק מהשלם.
והשלם הזה שמלווה אותי, ואת כולנו במשך רוב חיינו חלקו הגדול נמצא באהבה.

אהבה אמיתי היא מעל הכל, ולא לחינם נאמר שהאל הכל יכול הוא אהבה.

מה זאת אהבה?
ועם זאת, פנים רבות לאהבה. וישנם הרבה דברים עליה שלפעמים אנשים פשוט אינם ממהרים להגיד בקול.
אהבה היא אוסף של אינטרסים. אהבה היא תלות.
אנו אומרים שאנחנו אוהבים, ובעצם אנו נקשרים אל אותו האדם מאחר ובו אנו מוצאים מענה לרצונות שלנו.
אנו רוצים להיות עם מישהי סמכותית, מחפשים מישהו עם מעמד חברתי מסויים, בעל תפיסה כזאת או אחרת
על מהות החיים וכדומה. אותם דפוסי התנהגות פשוט עונים על הצרכים שלנו. רגש האהבה אינו קיים כלל.
ואנו, קוראים לאותו אינטרס אגואיסטי בשם "אהבה".
נשמע רע להגיד דבר כזה, אני יודע. רק המילה אינטרס מעלה בנו רגשות שליליים. במיוחד כשמדברים על
אהבה. כולנו גדלנו על המילה הזאת ורוצים לממשה. אך ככל שאנו גדלים אנו מסתגלים למצב הנתון, מאבדים
את הדמיון ומחפשים מענה לעולם שקיים. מחפשים פיתרון הגיוני.
המדענים טוענים שהמוח הוא שמשדר אותו חשמליים לבלוטת יותרת הכליה שמשחררת אוקסיטוצין
ואדורפינים לדם. לכל דבר הקיים יש הסבר מדעי, או ככה לפחות מנסים להגיד לנו המדענים.
אבל גם אם האהבה היא מיתוס, או התניה חברתית, הרי שזה עדיין לא הופך אותה לטעמי לפגומה.
ויכול להיות גם שאלו אותות חשמליים מהמוח, זה לא הופך את המצב לפחות אמיתי.
אפלטון ראה באהבה מחלת נפש, שיגעון, אי רציונליות מטורפת. אבל גם הדרך לשחרור המחשבה,
לשחרור הנפש. ישו הטיף לאהבה כללפי אדם כמלכות שמיים - בעקבותיו פילוסופים רבים ראו בה את
הבסיס לחברה ראויה.

בנימה זו אני אסיים, ואלך לחפש לי אהבה אמיתית, לא מהסוג שהזכרתי כאן.. אתם יודעים כזו עם ריגושים,
חיבוקים, געגועים ודחפים שמביאים אותנו להפוך עולמות בכדי להשיג את אותה האהבה..


מקור:http://www.glulot.co.il/info_all.asp?id=94