אני עד עכשיו בלעדיו מחזיקה מעמד יחסית הניתוק הוא טוטאלי אני כל הזמן שומעת שהוא מבלה ובחברת בחורות אבל אני נאטמת כאילו לא אכפת לי ושורפת עוד יום בלי להישבר לא מזמן עברתי וועדה לפונדקאות והיום נודע לי שההפרייה הצליחה מאוד רציתי את זה כדי שאוכל להעניק לביתי כל מה שנדרש לה חלק ממני שמח על כך ורואה את האור שבקצה המנהרה ליחס הכלכלי אבל חלק ממני קצת כואב כי אין לי את היכולת לצאת ולפרוק את העול מהפרידה הזאת כל היום בבית קשה לי לא מצליחה אפילו לבכות מאוד מוזר לי אנחנו באותה עיר והיא קטנה מאוד ובכול זאת לא מתראים יכול להיות שהפסיק לאהוב אותי בזמן כל כך קצר? ולמה אני בכלל מתעסקת במה הוא מרגיש או חושב?
אין לי אפשרות להכיר כדי לשכוח אני חייבת לעצמי את השנה הזאת שהתחייבתי לה להריון הזה האם זה נכון שאומרים שאישיות לא משתנה בגיל 42 כלומר הוא יהיה עם אחרת כפי שהיה איתי? השאלות האלה לא מרפות ממני והמחשבות מעיקות לי יש איזו נוסחה אולי שדרכה קל יותר לשכוח?
אני יודעת בוודאות שאני לא רוצה אותו לידי כשקשה לי אני מזכירה לעצמי איפה הייתי ומה עשה לי ומבינה שאני בכלל לא מתגעגעת אז למה בכול זאת קשה ? ובמה הוא בדיוק חסר לי?
אולי בגלל שהתרגלת אליו אז בזה הוא חסר לך?
את הרי אומרת בעצמך שאת לא רוצה אותו ומבעירה את היו בלעדיו
אז תפסיקי אולי לחשוב על מה ומי איתו כדי שהוא באמת יצא לך מהראש
תודה רבה מתוקה גם אני אוהב תאותך את מעודדת אותי
