המשךךךךךךך. =]
היא יצאה ושניה אחרי זה נכנסו שני בנים.
אחד בלונדיני גבוה עם עיניים כחולות לבוש כמו סקייטר. והשני עם שיער שחור ועיניים שחורות טיפה יותר נמוך גם הוא לבוש באותו סגנון.
"אחי?"
"אחי הכל טוב איתך?"
אני-"בר? אמיר?"
שניהם הסתכלו עליי והיו בהלם.
3
אני-"מה יש לכם?"
בר-"איך ידעת את השם שלנו?"
אמיר-"כה אחי אמרו לנו שאיבדת את הזיכרון"
אני-"כתוב לכם על הכובעים?"
הם הורידו את הכובעים וראו שבאמת השמות שלהם כתובים שם.
הם אהבו את כל הקטע של הגרפיטי והשטויות האלה ולכן החליטו לעשות גרפיטי של שמותיהם על הכובעים.
אני-"אז אתם אמורים להיות החברים הכי טובים שלי?"
בר-"אמורים!? אחי אנחנו החברים הכי טובים שלך"
אני-"אז גם אני אמור להתלבש כמוכם וזה? חח.."
אמיר-"הלווו מזה הזלזול הזה?"
בר-"חח קיצור לא השתנית אחי"
אני-"אה ברצינות!? חח טוב לדעת"
הם ישבו איתי עוד כמה דקות עד שהרופא שוב נכנס.
"בן אנחנו צריכים לעשות לך בדיקות אחרונות כדי לראות אם אפשר יהיה לשחרר אותך מחר"
אני-"אוקי.."
בר ואמיר יצאו.
~~~
יצאתי מהחדר של הרופא עם עיניים דומעות.
מרי ראתה אותי וישר התקרבה אליי
מרי-"עדי מאמי למה את בוכה?"
אני-"הזיכרון שלי.. בגלל שמיהרתי לנתק את עצמי מהמכשירים ובגלל המכה החזקה שקיבלתי מהנפילה.. הזיכרון שלי עומד להיעלם.. יש לי פגיעה מוחית חמורה"
מרי הסתכלה עליי בהלם
מרי-"זה לא יכול להיות.."
אני-"זה כן.. אני.. אני לא רוצה.."
חיבקתי את מרי חזק והתחלתי לבכות
מרי-"מתי זה צריך לקרות?"
אני-"ממש בקרוב לפי מה שהרופא אמר"
מרי-"אל תדאגי ילדה אנחנו איתך.. את רוצה שאני ייקח אותך הבייתה?"
אני-"כן.."
לא רציתי להיפרד מבן, ידעתי שבקרוב אני ישכח אותו שוב..
רציתי לבכות, להתפרק, לא ידעתי איך.. מה שידעתי שבקרוב אני ישכח את כל האנשים שסביבי
~~~
"אתה במצב מצויין"
אני-"מחר אני משוחרר?"
"כן.."
אני-"וואי דוקטור תודה"
"אבל תשמור על עצמך, בלי שטויות כאלה שוב"
אני-"אם הייתי יודע למה עשיתי את השטויות האלה מההתחלה זה היה טוב"
"אתה תיזכר ילד, הזיכרון צריך לחזור אליך.."
אני-"אני מקווה שכמה שיותר מהר."
"תישן בינתיים, תנוח קצת.."
אני-"אני כל היום ישן.. אין לי כוח לישון כבר.. חח.. אתה יכול לקרוא לאמא שלי?"
"אני יקרא לה.."
הרופא יצא ואמא שלי נכנסה ואיתה עוד גבר מבוגר עם חליפה
אני-"אבא?"
מרי הסתכלה עליי בעיניים מבריקות
מרי-"כן בן זה אבא שלך.."
הגבר התקרב אליי לאט לאט ופשוט חיבק אותי
אבא-"עזבתי אותך רק לדקה ואתה כבר חושב שאתה ציפור?"
אני-"אז ממך קיבלתי את ההומור?"
אבא-"כנראה חח.."
צחקנו שלושתינו..
אני-"אמא אני רוצה לראות גם את בר ואלמוג.."
מרי-"הם בביצפר עדיין"
אני-"ביצפר?"
מרי-"כן.. סבתא תחזיר אותם הבייתה אתה תראה אותם מחר"
אני-"בסדר.. את נשארת איתי הלילה?"
מרי-"לא אני יילך אליהם.. אבל אבא ישאר"
אבא-"אני נשאר, אם מישהו יביא טלוויזיה לחדר יש משחק היום"
אני-"משחק?"
אבא-"מכבי חיפה הפועל תל אביב, אל תגיד לי ששכחת את קבוצת הכדורגל האהובה עלינו?"
אני-"שכחתי הכל אבא.. חח.."
אבא-"יאללה אתה.. נעשה לך ריענון זיכרון.. אני הולך לחפש טלווזיה.. חח.."
אני-"חח בסדר.."
הוא יצא מהחדר
מרי-"אז מה ילד שלי איך אתה מרגיש?"
אני-"יותר טוב הרבה יותר.. אבל מה איתך את לא נראת משהו?"
מרי-"אני בסדר.. אל תדאג.."
אני-"בטוח?"
מרי-"כן.. עכשיו שאני רואה שאתה בסדר הכל בסדר"
היא חייכה אליי..
~~~
נכנסתי הבייתה.. חוששת..
אמא שלי עמדה במטבח.. ראתה אותי וישר רצה אליי בחיבוק
אמא-"ילדהה שליי לאן נעלמת לי?!"
אני-"אמרתי לך אמא הוא היה זקוק לי"
אמא-"אל תעשי שטויות כאלה שוב!"
אני-"אני מצטערת אמא.."
אמא-"קרה משהו?"
אני-"כן.."
אמא-"מה קרה ילדה שלי?"
אני-"דיברתי עם הרופא הוא עשה לי בדיקות.."
סיפרתי לאמא שלי הכל וראיתי איך דמעות נוצרות בעיניה..
אני-"אני רוצה לבקש ממך משהו.."
אמא-"דברי ילדה שלי.."
אני-"......"




