~*~*~*~*~פרק 94~*~*~*~*~
בדרך עצרתי לרגע צלצלתי למורן, וניתקתי. המשכתי ללכת לנופר וממנה נסענו לנאפיס. נכנסנו ישר לבפנים. ולא האמנתי למראה עיני.. או שכן..? =\
הטלפון למורן, הייתה לו סיבה. כן אני ילדה חשדנית. ולמרות שהתנהגו איתי הכי רגיל בעולם, חשדתי. משהו פה היה פישי פישי. ואותי, התחושות אף פעם לא מטעות. אבל מורן, הכל היה שקט כשהתקשרתי אליה. אולי אני סתם מדמיינת אמרתי לעצמי.
לא, אין מצב שאני מדמיינת, בטח סתם היא עוד לא הגיעה. נסענו לנאפיס כשהגענו נופר ישר נכנסה. הבטתי בה במבט של "אני-יודעת-הכל". והיא ישר ירתה לעברי "הילה שמרה לנו מקום". כמה לא האמנתי לה באותו הרגע. הילה תשב לבד בנאפיס לשמור לנו מקום. אוי נו באמת, כבר גיליתי הכל. הן כאלה שקופות שזה מפחיד.
נכנסתי וראיתי את נועה, אפרת, הילה, ענבר, שני ודניאל יושבות. הן ראו אותנו מתקרבות ואז הן התחילו לשיר: "היום יומולדת היום יומולדת" חייכתי חיוך טיפשי. היומולדת שלי היה לפני חודש, לנופר כבר יש יום הולדת בעוד שבוע.
אני:"חחח תודה אבל מה קשור יום הולדת"
ענבר:"סתם על זה שלא חגגנו לך"
הילה:"והיינו חברות די רעות"
אני:"טוב שהבנתן עכשיו" סיננתי בשקט בלי שהן ישמעו.
ישבנו כולן.
נופר סיפרה לי שאופיר לא מפסיק להציק לה מה קורה איתי, אמרתי לה שתנסה להוריד אותו ממני, לספר לו את האמת, אני ממש לא מסוגלת לפגוע בו לא משנה כמה אני רוצה.
הילה סיפרה לי שהיא רצתה להזמין את תומר. זתומרת היא צלצלה אליו, סיפרה לו על זה, ואחר כך היא אמרה שהיא תתקשר לקבוע פרטים איתו. ובסוף היא לא התקשרה כי היא חשבה את מה שאני חשבתי. זה לא היה הכי מתאים, בכל זאת אני והוא בקשר לא מוגדר כזה. ולא יודעת אם הכי הייתי רוצה להיות איתו ברגע כזה, לא יודעת להסביר. מזל שהיא חשבה כמוני.
אחרי שסיימנו לאכול שם הזמנו חשבון ויצאנו מהמסעדה. זה היה היום האחרון של פסח, ומחר יש בצפר. בכלל לנופר יש מבחן מחר. היא יצאה הכי חמודה בעולם שהיא באה.
האמת שהערב הזה שינה אצלי משהו. פתאום אחרי הרבה זמן שלא יצאתי עם הבנות האלה בחבורה, הבנתי שהרבה יותר נחמד וטוב לי כאן. הן לא יוצאות כל הזמן רק למועדונים, הן עושות הרבה יותר כיף. וככה אני לא צריכה להתקע בבית כל הזמן כי אני לא אוהבת את המועדונים והדאנס ברים האלה. חייכתי לעצמי, אולי זו התחלה חדשה.
באו כמה בנים עם האוטו שלהם לנאפיס, ידידים של נועה. כשהם הגיעו ויצאו מהאוטו. בחנתי את כולם. והם היו סטייליסטים, אחד אחד, באמת התלבשו יפה. הבטתי על אחד מהם, קצת מעבר למבטים, הייתי קצת שקועה בו. ולא סתם, אלא כי הוא היה דומה לעידן, לבולי שלי. למרות שבולי הרבה יותר מתוק.
אפרת:"אין מקום איתם ואני רוצה הביתה, יאללה"
נועה:"אז סתם הם באו לפה?"
ענבר:"נו בואו נשאר"
הילה:"אני הולכת לחפש מונית"
נועה:"חכי אנחנו באות"
...:"טוב אז מה קורה אתכן?" שאל אחד הבנים.
נועה:"לא יודעת אנחנו הולכות לחפש מונית" היא ענתה.
הלכנו לכביש הסמוך, מצאנו שתי מוניות קטנות ועלינו עליהן. היינו במונית אני אפרת והילה. ירדנו בבניין של הילה, ואני ואפרת המשכנו לרחוב שלנו. היא עלתה הביתה, ואני המשכתי 4 בניינים עד הבית שלי. עליתי, החלפתי לפיג'מה, וישר למיטה.
למחרת בבוקר לקח לי שעה לקום מהמיטה, שכחתי בכלל מה זה לקום מוקדם. התארגנתי עוד חצי רדומה, לבשתי טייץ שחור, חולצה אדומה ואת הפומה שלי, בלי לסדר את השיער יותר מדי, והלכתי למטבח. לקחתי שקית שוקו ועם עיניים חצי עצומות הלכתי לבצפר.
האמת שהיה לנו יום די משעמם. ניסיתי לראות איך הבנות מתנהגות אלי. הסתבר לי שהן בכלל לא הודיעו לכל הבנות, סיוון בכלל בהתחלה כעסה עלי כי היא חשבה שארגנתי את זה ולא הודעתי לה. למורן הן הודיעו רבע שעה לפני. בקיצור, לא חשוב, גם ככה זה לא היה יום ההולדת שלי.
בסוף היום היה לנו שיעור ספורט. המורה הודיעה לנו שבקרוב הבגרות בריקוד. אני החלטתי ללכת על הסגנון האינדיאני. מקלות, פסים אדומים על הפנים, בגדים בחום, משהו מטורף. שיתפתי את מורן ברעיון שלי והיא התלהבה, בניגוד למה שחשבתי. התחלנו לקחת מקלות ולהמציא התחלה. חיפשתי ריקוד אקשן, מכות, קפיצות, נפילות, משהו מעניין.
בסוף השיעור הלכנו כולם הביתה. בדרך אני ומורן מתלהבות מתכננות תלבושות. לא רציתי שהריקוד הזה ירחיק אותי שוב משאר הבנות. עכשיו זה היה הרגע שהייתי צריכה לבחור, והייתי צריכה לדאוג להיות גם פה וגם פה, לא להתנתק.
מורן נכנסה לבניין שלה, ואני המשכתי לבית שלי. עליתי במדרגות במהירות עם כל האנרגיה משיעור ספורט, לבשתי משהו קצר כי היה לי חם, וישר הלכתי למחשב שלי.
היה לי קצת משעמם נכנסתי למקושרים לראות מה זה האתר הזה ששמעתי עליו כל כך הרבה. סתם לא כזה הרבה, מידיד שלי, אבל זה מספיק. נכנסתי, והאמת היה נראה לי חמוד. אמרתי לנועה ואני והיא נרשמנו, מקסימום מוחקים אם לא בא לי אחר כך.
היה לי פתאום טלפון, לשם שינוי שמעתי. עניתי בלי לראות בכלל מי זה, שמעתי מישהו בוכה מעבר לקו...




