http://j.nana.co.il/Article/?ArticleID=161047&sid=128
שירה גל חוזרת לבדיקת האיידס שרק אלוהים יודע איך היא יצאה ממנה בשלום
מאת: שירה גל 10:0201.12.2006
כשישבתי בחדר ההמתנה וכרסמתי את העלונים מתוך לחץ, הגעתי למסקנה שבהחלט שברתי שיא חדש של "שטויות שירה".
זה דבר אחד להיות שרמוטה מתבגרת ולשכב עם מישהו שהכרת בקושי שעתיים, כשאת שיכורה מהתחת ובקושי מצליחה להוריד את החולצה בלי ליפול על הרצפה.
אבל תייר? בן 22? מאיפה הבאתי את זה בכלל? אז יופי, סימנתי לי וי ברשימת ה-"מעשים מטומטמים שאני צריכה לעשות עד גיל 18", זה באמת עשה הרבה רושם על החברים שלי. ועכשיו מה?
למרפאה הגעתי לבד. גם בגלל הפאדיחה, וגם בגלל שהייתי צריכה לסדר לעצמי כל מיני מחשבות בראש. זו לא הבדיקה שהפריעה לי, ובעצם – גם לא התוצאה. זה הסרטים שאכלתי בדרך והמועקה שחנקה לי את הלב. מה אני צריכה איידס בגיל 16? איפה אני אשים אותו? מה אני אגיד להורים, או יותר נכון – איך אני אצליח להסתיר את זה מהם, עד שאני אמות? אני אמות, נכון? אני אמות מכוערת ודיכאונית, לבד במיטה, עם קטורת מסריחה מסביב ו-ONE של מטאליקה מתנגן ברקע. כמה פתטי.
כמה ימים אחרי הבדיקה, נסעתי עם כל החבר'ה לפסטיבל ערד. הסתובבנו כל היום בין הדוכנים, רבצנו בצל ועשינו קעקועי חינה וציורי גוף. בלילה היתה ההופעה הגדולה. היה לי כרטיס אבל לא מצב רוח, אז הבאתי אותו לילדה אחת שקפצה מרוב התרגשות, ונשארתי באוהל לסשן של רחמים עצמיים ובכי.
כולם בחוץ נהנים, מחוסרי אחריות, צבעוניים ומקפצים ועושים מה שבה להם, ורק אני פה, שומעת את השעון מתקתק ובוכה לאלוהים שירחם עלי, רק הפעם. "בבקשה אלוהים, או מי שזה לא יהיה" התחננתי אליו דרך היומן שסחבתי איתי - "אני מצטערת, אני לא רוצה למות עכשיו, עוד לא נהניתי, עוד לא היה לי מספיק כיף, עוד לא עשיתי כלום בחיים ואף אחד לא יזכור אותי. אל תיתן לי איידס".
בסך הכול רציתי לדעת איך זה לשכב עם מישהו בעל ניסיון, ועם ניחוח של חו"ל ומבטא לא ברור. פעם אחת! בסך הכול פעם אחת! לא יכולתי להיכנס להריון כמו כל בחורה נורמאלית? בבקשה אלוהים, אני אפסיק לעשן, אני אהיה נחמדה לאמא שלי, אני לא אבריז מבית הספר ואפסיק לכסוס ציפורניים ולפלח דיסקים מטאואר רקורדס, רק בבקשה, אל תתן לי למות בת 16 ומטומטמת כמו עז.
כשחזרנו מהפסטיבל חיכו לי כבר התוצאות. גם הפעם הגעתי לבד, ועוד לפני שהספקתי להכין את עצמי, הוכנסתי לחדר בו ישבה האחות המתנדבת. קראו לה אהובה, והיא נראתה כמו סבתא צעירה ונחמדה.
היא חייכה אלי מעל הטופס חיוך כזה של "השתתפות בצערך", ושאלה מה גורם לילדה בגילי לעשות בדיקת איידס. אני, מצידי, מייד התחלתי לבכות, ולנסות לספר לה מתוך הדמעות והנזלת את סיפור חיי. והיא הקשיבה, ועודדה, וסיפרה לי קצת על עצמה, ובעיקר היתה שם בשבילי. זה היה נחמד מצידה.
אחרי שעה וחצי יצאתי משם, נקייה. נקייה נפשית, אחרי ששפכתי הכול, ונקייה ממחלות, אחרי שכוח עליון ריחם עלי והעניק לי את חיי בחזרה. גם קונדומים חינם קיבלתי, כדי שלא יהיה לי תירוץ להיות מטומטמת, שוב.
נסעתי ישר לים, לשטוף מעצמי את שאריות הדאגות והפחדים, להרגיש את השמש חורכת אותי מכל הצדדים, ובעיקר – להתעלם מהבחורים המסוקסים שניסו להתחיל איתי על החוף. לא מכירה אתכם, לא שוכבת איתכם. הספיקה לי פעם אחת, תודה.
