מהגיהנום!!!!!!!!!!!(השלמה לכותרת)
אין סיבה ספציפית שבגללה נכנסתי לתהליך הזה שהוביל להפרעת האכילה, אבל במהלך השנים נהיו המון. הראשון שאני זוכרת הוא מגיל 12. אמא שלי שלחה אותי להמון חוגים, אחד מהם היה חוג ריקוד. אחרי חופשה מהחוג חזרתי קצת גדולה יותר, וזו הייתה הפעם הראשונה שהעירו לי על המשקל. לקראת סוף השנה נפצעתי, הפסקתי לרקוד והתחלתי להשמין. כל מה שראיתי וחשבתי עליו היה ההערות על זה ששמנתי. התחלתי לאכול כמפלט, כי לא הרגשתי מתאימה יותר לסביבה שלי ולא הצלחתי להשתלב.
אחרי שהתחלתי להשמין הרגשתי שאני מאבדת שליטה על החיים שלי. נורא רציתי להצליח, בכל דבר, רציתי להרגיש שליטה, וההצלחה שלי הייתה בכך שהפסקתי לאכול. בהתחלה בשר ירד מהתפריט, אחר כך כל אוכל שהוא, והתחלתי לשתות אלכוהול. הייתי ילדה מאוד שונה, מאז ומתמיד. הסתכלתי על העולם בצורה אחרת, באופן עמוק יותר, שאלתי את עצמי שאלות שילדים בגילי לא אמורים להתעסק איתן, והייתי מדוכאת כי לא מצאתי תשובות.
הקטע עם האוכל היה הניצחון שלי. אמנם שיקרתי הרבה בדרך, אבל הצלחתי לרזות, הצלחתי להשתלט. השתמשתי בכל מיני מניפולציות כדי לא לאכול. אמרתי שאכלתי כבר, פירקתי את האוכל לחלקיקים קטנים ולא הכנסתי כלום לפה, ואם מישהו העז להעיר לי הייתי מתפוצצת עליו. אני בחורה שתמיד צריכה מישהו לידה, תמיד היו לי מערכות יחסים, וכל בני הזוג שלי ידעו שאף אחד לא מתערב לי בחיי האוכל.
אחרי שאבא של חברה שלי שם לב שאני לא אוכלת והכריח אותי לאכול, התחלתי להיעזר בהקאות. מגיל 14 עד 24 הייתי אנורקטית לא מושלמת ובולימית לא מושלמת, כי לא הייתי אנורקטית עד הסוף ולא הייתי בולימית עד הסוף, שילבתי בין המחלות. קראתי למחשבות האלה על אוכל "המפלצת", וחייתי עם המפלצת הזאת כמעט עשר שנים.
היום, בדיעבד, אני חושבת שהפרעת האכילה שלי היא מתנה שנתתי לעצמי. אם לא המתנה הזאת לא הייתי כאן בכלל. היו לי מחשבות פשוט לא להיות כאן, לא לחיות. המפלצת החזיקה אותי בחיים. בניגוד לדיכאון, שגורר למטה ולמטה, זה לא גרר אותי למטה עד המוות. למרות ההרס העצמי, נשארתי בחיים.
המפלצת אכלה אותי
כשהגעתי למשקל ממש נמוך, מתחת ל-40 ק"ג, לא הסתובבתי ליד אנשים שמכירים אותי. בגיל 16 כבר לא הייתי בבית. הפסקתי ללמוד, עברתי לגור בתל אביב ועבדתי כמלצרית. כל הזמן הזה חייתי עם בן זוג, אבל לבד.
כששלטתי על האוכל ולא אכלתי - היה לי טוב, אבל פתאום איבדתי שוב את השליטה. התעוררתי באמצע הלילה באסלה, הלכתי מהעבודה לאכול ולהקיא. הבולמוסים היו המקום שבו הרגשתי שיכולת השליטה מתהפכת לי. ואז הפסקתי לצאת מהבית. מילדה שכל הזמן הסתובבה בחוץ הפכתי לילדה שכל הזמן בבית. המפלצת פשוט אכלה אותי ולא נתנה לי לצאת.
בגיל 17 פגשתי בחור שבעצם נתן לי תשובה לבעיות האכילה שלי. הוא הכיר לי התעללות מלאה, התעללות יותר גדולה מההתעללות שאני גרמתי לעצמי, והכיר לי עולם רע של סמים ואלכוהול, עולם שלא אוכלים בו בגלל הסמים, וחשבתי שהנה, מצאתי את התשובה איך לא לאכול. המשפחה (יש לי שני אחים ואחות) ניתקה איתי קשר. בעצם אני ניתקתי איתם קשר, כי אני התרחקתי.
ואז התגייסתי לצבא, לא חשבתי לרגע לוותר. אבא שלי נכה צה"ל ואני נותנת המון כבוד לצבא בגלל זה. התגייסתי במשקל גבוה, כי שלושה חודשים לפני הגיוס הפסקתי עם הסמים והאלכוהול כדי שיגייסו אותי, ואז התחלתי לאכול ולהשמין. בצבא הייתי מ"כית בנות, ונפצעתי באופן הכי מטומטם שיש – רצתי ונתקעתי באבן. אני בחורה שהכל קורה לה, נפצעתי הרבה בחיים שלי. כתוצאה מהפציעה נקרעה לי רצועה ברגל ונהייתי מש"קית פרט של בנות עם בעיות קשות מאוד: בנות שנאנסו, בנות עם הפרעות אכילה. בצבא הייתי בשיא הבולימיה שלי. כמה ששמעתי יותר סיפורי זוועה של הבנות האלה, במיוחד סיפורי אונס, ככה יותר רציתי לאכול ולהקיא.
אני לא היחידה
במהלך החיים שמו עלי כל מיני תוויות, של דכאונית, דיסלקטית-היפראקטיבית ואפילו מאניה-דפרסיבית, וחיבקתי את זה, כי רציתי להיות שונה, מיוחדת. זה משהו שלקח לי הרבה זמן לקלוט. היום, כשאני כבר לא בולטת, טוב לי. השקט היום הוא מדהים לעומת הרעש אז.
לקראת סוף הצבא נכנסתי לעובדת הסוציאלית, סיפרתי לה כמה עובדות על החיים שלי ואמרתי לה שאני לא מסוגלת להיות במקום הזה יותר. בעקבות מכתב שהיא כתבה השתחררתי חודשיים לפני הזמן, וקיבלתי פרוזאק. הפרוזאק היה אמור להיות המענה לבולימיה, אבל עלי זה לא ממש השפיע, אז לקחתי יותר ממה שצריך וזה השפיע עליי הפוך.
אחרי הצבא עשיתי דבר נוראי: שכבתי עם החבר של החברה הכי טובה שלי. אין לי מושג למה עשיתי את זה, אבל הענשתי את עצמי על זה בטירוף. היא ניתקה איתי קשר, ובכלל, רוב החברים שלי ניתקו איתי קשר. גם אני התנתקתי מהם, והחלטתי שאני מנקה הכל.
פגשתי חברה מערד, המקום שבו גדלתי, שגם לה היו הפרעות אכילה. פתאום, כשגיליתי שיש מישהו שמבין אותי, הבנתי שלא אני אשמה במפלצת שלי, כי אני לא היחידה. ואז הבנתי בפעם הראשונה שיש לי הפרעות אכילה, ורגשות האשמה הפסיקו.
בגיל 20 עבדתי כמלצרית בפאב תל אביבי, והכרתי מישהו שבהמשך הפך לחבר שלי. הוא היה מאוד אכפתי, לא הניח לדברים להישאר בצד והתערב. האחרים לפניו לא הכירו את המפלצת, הם לא התערבו בדברים שלי, והוא כן. הוא הכיר אותה וקיבל אותי יחד איתה. נסענו ביחד ליפן ואז חזרנו לארץ, רבנו המון, ואז נפל לי האסימון שאני צריכה פתרון מיידי שישאיר אותי בחיים, אוהבת וקיימת.
התקשרתי לכל מוקד בארץ, וכולם ענו לי את אותה התשובה: "כן, בסוף התהליך את תהיי בריאה, אבל הפרעות אכילה זה לנצח". אז חשבתי, למה בכלל לרצות לרפא את עצמי? באיזשהו שלב השלמתי עם ההורים שלי. חזרתי לערד, ופתחנו ביחד עסק, מוזיאון. גם החבר שלי נכנס לעסק, ושוב הגיעו המריבות, הוויכוחים המאוד קולניים. צעקתי וצרחתי, ואלו היו צרחות שבאו מהבפנים שלי, בלי קשר לדברים שהוא עשה או לא עשה. הבנתי שאני צריכה לטפל בעצמי, אבל בלעדיו. לא יכולתי יותר. הרגשתי מיואשת ולא יכולתי שיהיה לצדי מישהו עם כל כך הרבה אופטימיות.
לא ידעתי מה זה רעב
אחרי הפרידה ישבתי שלושה שבועות בבית. פשוט ישבתי וחיכיתי שמשהו יקרה, זה היה בגיל 22 או 23. זה היה השפל, המצב הכי גרוע שהגעתי אליו. הגוף שלי שרד רק בגלל התקפי הבולמוס. אכלתי והקאתי, או שלא אכלתי בכלל.
המצב הבריאותי ממש לא עניין אותי, לא הסתכלתי במראה. בסופו של דבר פגעתי בכבד, בכיס המרה, נהיה לי אולקוס, הסרעפת שלי נשרפה בגלל שהשריר היה נתפס ולא הייתי מסוגלת לנשום, ובשיניים, שנדפקו, אני מטפלת היום. המחזור שלי הפסיק להיות סדיר, הייתי מקבלת כל שלושה-ארבעה חודשים. עד היום אסור לי לקחת גלולות, כי הגוף שלי דוחה את ההורמונים.
אחרי שלושת השבועות הנוראיים האלה החבר לשעבר התקשר ואמר שיש לו קרובת משפחה שמתעסקת בהפרעות אכילה, וככה הכרתי את צביה, המאמנת שלי בת.ו.ת. נפגשתי איתה, והיא דרשה שאהיה מחויבת לתהליך הזה. הייתי בשוק כשהיא אמרה שאני אוכל לצאת מזה לגמרי, לקח לי הרבה זמן להאמין לה.
צביה עלתה על השיטה של אימון אישי להפרעות אכילה. כשהיא אמרה לי "הייתי שם", זה עשה את הכל. אחרי שלוש פגישות היא שאלה אותי מה צריך לקרות כדי שאני אעבור את התקופה הזאת ואשאר בחיים מאושרת. עניתי לה "נס". הבטחתי לעצמי שאם הנס הזה יקרה, אני אשב איפה שצביה נמצאת. לקחתי את זה בכל הרצינות, והחלטתי שאני לא הולכת לעשות את זה סתם.
למרות שצביה ייעדה לי שנתיים של תהליך אימוני, האימון שלי לקח בסופו של דבר שמונה חודשים. התחלתי לעשות דברים. קיבלתי מטלות והגשמתי פנטזיות שלא חשבתי שאגשים אותן שוב. התחלתי לרקוד שוב, התחלתי לצייר, התחלתי ללמוד כל מיני דברים שקשורים לעולם הרוחני כמו הילינג, טסתי לחו"ל. אחת המטלות גרמה לי ללכת לים. 15 שנים לא הייתי בים, לא ידעתי מה זה בגד ים בכלל. עשיתי דברים שנראים אולי מטופשים, אבל עשיתי אותם, למדתי ליהנות מהחיים, עשיתי אנקונדה בלונה פארק, וחזרתי לתל אביב, משהו שממש רציתי לעשות.
בכל תהליך האימון לא דיברנו על אוכל או הפרעות אכילה בכלל. בהתחלה עצבן אותי שלא התייחסו לבעיות האכילה שלי, אבל התחייבתי לתהליך ולהמשך שלו, ומה שיפה באימון זה שאם אין תוצאות, פשוט מפסיקים אותו. היו שתי הוכחות לזה שהצלחתי: הראשונה הייתה זה שאחרי ארבעה חודשים הפסקתי להקיא. ההוכחה השנייה הייתה הביטחון העצמי, שבא לידי ביטוי בדיבור ובתקשורת עם עצמי ועם העולם. גיליתי מי אני. אני זוכרת שהסתכלתי במראה ואמרתי לחבר שלי שאני רואה במראה את התמונה הנכונה ואני אוהבת אותה. התחלתי לקבל את ההרגשה של רעב. לפני האימון אף פעם לא ידעתי מה זה להרגיש רעבה. קיבלתי כוח שעזר לי לא להישאב לסיטואציות, אלא לדעת לנהל אותן.
מחפשת את המקום החיובי
היום אני בעצמי מאמנת אישית בת.ו.ת, ומתמקדת בהפרעות אכילה. גם היום יש לי קשיים, ויש רגעים שבא לי לצרוח ולשבור את הכלים, אבל ההבדל העיקרי הוא שהיום אני לא מחפשת את המקום השלילי, אלא את המקום החיובי. חשוב להבין שהסיבות להפרעות האכילה לא רלוונטיות. מה שחשוב ומה שקובע הוא מה שאת רוצה כרגע. את רוצה להפסיק, באמת להפסיק? זה בידיים שלך.
לדעתי היא אישה עם הרבה כוח
אני גאה בה שיש לה את הכוח
ככה לדבר, לכתוב ולספר...
הלוואי שהיא תצא מזה והמחלה הזאת
לא תהיה אצלה יותר בחיים
שתדע שקט ושלווה...
מואה ענקית
אוהבת מלאאאאאאאאא
*+*נאפי-מורני*+*
וואי מדהים שהיא הצליחה לצאת מיזה כי הרבה אחרים לא מצליחים.
למה את לא נותנת קישור למקור?
לודה אני לא זוכרת מאיפה אני מוציאה כל כתבה
וגם חלק שולחים לי...!!!
מואה ענקית
אוהבת מלאאאאאאאאא
*+*נאפי-מורני*+*
וואי זה עצוב
אבל אני שמחה שהיא יצאה מזה ..כל הכבוד
הלוואי שככה יהיה לה את הכוח
לעזור לבנות אחרות שעוברות את זה😢
מואה ענקית
אוהבת מלאאאאאאאאא
*+*נאפי-מורני*+*
QUOTE (SeXy_BaRbIe @ 05/11/2006) וואי מדהים שהיא הצליחה לצאת מיזה כי הרבה אחרים לא מצליחים.
!!!!
