הנה
הארנב והצב
מהיר הארנב ברגליו, בריא שכלו של הצב.
יום אהד אמר הארנב קל-הרגליים לצב הזחלן: "בוא נתחרה בריצה.
זה שיגיע ראשון, יזכה בגביע." בטוח היה מאוד שאחר לא ינצח
אותו, הן הוא הטוב ברצים, הכל יודעים זאת.
"מסכים", אמר הצב. "מקבל את הזמנתך, נראה אם צדקת. שם
בקצה הדרך, המטרה!"
התחרות החלה. לקול שריקת הגמד זחל הצב לאט לאט אל נקודת
היציאה. הארנב בטח בניצחונו, ואפילו לא הטריח עצמו לגשת אל
נקודת היציאה. במקום זה שכב בצדי הדרך והתגרה בצב: "זקן בלה,
קדימה!"
הצב לא שם לב ובכבדות זחל קדימה. זה הצחיק את הארנב. הצב
יגע ועמל והארנב צועק: "מרץ, מרץ, רגלי עופרת, זוז, זוז. כשאני
אצא לדרך, יעלה ענן אבק. הזדרז, אחרת, לא יהיה סוף לעניין גם
בלילה."
"בסדר, אל תניע אבר, ארנב," נשף הצב, כשהוא ממשיך, לאט אבל
בביטחון, את דרכו. "כאות נפשך פטפט, ואת הקרב תאבד. עוד
נראה!" "אתה תנצח ? ח, ח, ח, שטות והבל! מי שמע שצב ישיג
ארנב ? אשיג אותך בכל רגע שארצה." הצב שמע, שתק ושרך דרכו.
"מסכן, את מחצית הדרך עוד לא עבר. אחטוף שינה קלה בינתיים.
אשיג אותו תמיד", אמר הארנב ושכב לישון.
נרדם הארנב ונחרתו כקריאת - בוז לצב ולמאמציו. כשפקח הארנב
עיניים, מה ראה ? הצב כמעט הגיע למטרה. רק כפשע בינו ובין
המטרה. בקפיצת זינוק, קל כרוח, רץ הארנב, אבל לשווא. אחר את
המועד. הצב צעד עוד רק צעד אחד ולמטרה הגיע ראשון וזכה בגביע
הניצחון.
"רואה אתה," אמר הצב, "להבא, יקירי, פחות מילים, יותר מעשים".




