הקדמה: כשהייתי עוד בחיתולים אבי הקריא לי לראשונה את הסיפור על הרקולס (הרקל) האדיר ועל 12 המטלות הבלתי אפשריות שהוא ביצע עבור שליט מקנא. והתאהבתי בסיפור מייד. האומץ שלו, האופטימיות למרות ההשפלות הרבות שהוא עבר, ובעיקר-- רוח הגבורה שלו. הרקולס פשוט היה הגיבור שלי!
כשגדלתי עם הזמן אהבתי לסיפור גדלה וביקשתי מאבי שיקרא לי אותו שוב ושוב והוא ציע לי לשמוע עוד סיפורים. על טרויה העצומה, על יאסון והאורגנאוטים שהפליגו במטרה לרשת את גיזת הזהב, על מדוזה המפלצת הנורא וכו'.. אבל האהבה הגדולה שלי להרקולס לעולם לא דאכה..אפילו עד היום.
בהתחלה אני חייבת לעשות הבדל משמעותי בין המיתולוגיה הרומית והיוונית. הרומים והיוונים האמינו באותו הדבר.. פחות או יותר.. אבל קראו לזה בשמות שונים. לדוגמה: במיתולוגיה היוונית קראו למלך האלים זאוס( יורה הברקים העשוי ללא חת), אבל במיתולוגיה הרומית היה אותו אל בדיוק, רק ששמו היה יופיטר. לפעמי השמות היו ממש דומים (כמו הקרולס והרקל).
כך או כך, שתי האומות האמינו הקיומם של אלים רבים, סגדו להם והאמינו שהם אלה האחראיים על כל המתרחש בעולם.
דרכי התקשורת של האנשים על האלים התבצעו בעזרת כהנים (היו המון כהנים אז.. כי לכל אל היו כמה וכמה, פרושים על פני האדמה)שתקשרו עם האלים בעזרת מזבחות. לוחמים נהגו להקריב קורבן (לרוב לא קורבן אדם) לפני צאתם למלחמה (אבל זה ידוע גם מהתנ"ך שלנו.).
כיום היוונים והרומאים כבר לא מאמינים במיתולוגיה, אבל האגדות נשארו כדי שיקראו אותם עוד אנשים כמוני ויתפלאו מהתעוזה הבלתי נדלית של האנשים של פעם.
דבר נוסף שאוכל לציין זה : שלא כל האגדות היו בדיה. בטורכיה, למשל, ארכיאולוגים מצאו את טרויה!!! מי היה מאמין שהעיר בעלת חומות האבן הבלתי ניתנות להריסה אכן הייתה קיימת פעם..? הסיפור עצמו אולי לא מדויק, אבל זה עדיין משאיר (בתוכי בכל אופן ) מקום קטן לתקווה שפעם באמת היו אנשים שהעדיפו למות בתמרה לכבוד וזכרון נצחי.
אני מצפה לתגובות, אם אהבתם את מה שכתבתי אוכל לספר עוד על כל מני נושאים הקשורים בעניין! :wink:




