לדבר...

כלרגיל אני כותבת פה כשמשהו לא בסדר.. אבל טיפטיפה רקע קודם...
צוצו, אנחנו ביחד עוד מאט חצי שנה והכול היה מעולה חוץ מכמה דברים קטנים שעברו... אבל נצברו...
לא יודעת זה מוזר, הוא מוזר, הוא תקוע באמונה שצריך להסתכל תמיד על הרע ביותר כמה שיותר רע כדי לא לצפות לכלום וכך לא להיפגע, הוא לא רואה סיבה לחיות אבל לא מתאבד כי תהיה לו הזדמנות לחוות גם את המוות מאוחר יותר, הוא לא מאמין שיש סיבה לספר לי על עצמו כי מה זה משנה לי?, מה זה יעזור לי?, וחוץ מזה אין סיבה לחשוב או לחיות או להתגעגע לדברים שקראו בעבר כי העבר כבר קרא טזה לא ישנה כלום.
אני פשוט מרגישה כאילו אין לנו כלום לדבר אליו, אני לא יודעת מה מענין אותו חוץ מימני וממשחקי מחשב: לטענתו: אין לו חברים אמיתים, אין סיבה שנדבר על המשפחה שלו, אין מה שנדבר על העבר, הוא לא ממש מתענין במה שאני כותבת (אני כותבת סיפורים) וחוץ מזה הוא שונא לקרוא סיפורים או שירים בכלל גם שאני כתבתי וגם לא. הוא אוהב סרטים בעיקר אימה ויפניםאבל אנחנו אף פעם לא מדברים על הסרט ואין ממש גם מה לדבר על סרט אימה או סרט יפני, וגם אם אני כבר מתחילה לדבר על משהו בסגנון זה לא ניראה כאילו זה מענין אותו... ברגע זה הוא מנסה להתנתק מכול העולם שלו, של חברים וכאלו אז גם לא ממש קורא לו שום דבר בחיים שאני יכולה לעזור בוא לשמוע או ליעץ... ובקיצור אני ממש מתוזסכלת...
אבל מצד שני, הוא הילד הכי מתוק בעולם עלי... הוא הכי עדין, והוא באמת אוהב אותי, ואכפט לו מה אני מרגישה, כשקורא לי משהו אם החברים שלי הוא תמיד מקשיב ומיעץ, אני והבת להיות איתו, כי הוא מצחיק אותי ונעים לי מפחינה גופנית, ואני גם לומדת דברים חדשים... הוא מוכן לעשות הכול בשבילי ואני רוב העולם שלו... אבל מצד שני הוא אמר לי שהוא ישכך אותי תוך שבוע, ידחיק ויעבור אלה אז אולי הכול הצגה.. אבל זה לא ניראה כך...
בקיצור מצד אחד הוא מקסים ולרוב אין בעיות.. אבל אני לא מרגישה שאני יכולה לדבר איתו סתם כי בא לי... והוא גם ממה שונה מימני באישיות כאילו אנחנו הפכים ממש.. בישבילי כול העולם הוא טוב.. או לפחות רובו אני תמיד מנסה לראות את חצי הכוס המלאה, וחברה כן משנה לי, והעבר והנוסטלגיה כך ממלא חלק חשוב בחיים שלי וכך גם המשפחה.