"יש לך שיחה?"
שאל, ניראה היה שניסה להעביר נושא..
"כן, שנייה"
אמרתי והוצאתי את הפלאפון מכיס מכנסיי הצבא שלי,
"קח"
אמרתי והושטתי לידו את הנייד שלי.
המשכתי לשמוע שירים,
לא היה איכפת לי ממנו בכלל, רק חשבתי על עצם העובדה שאני לא אראה את עדי יותר,
לא אגע בו.. לא אחבק, לא אנשק.
הראש והמחשבות היו סובבות רק עליו.
"לא עונים לי.. תודה בכל מקרה"
אמר והחזיר לי את הפלאפון,
"בקשה"
סיננתי בשקט והחזרתי את הפלא' לכיסי.
המשך:
-כעבור שבועיים-
~
מורן ייצאה מביה"ח…
וכמו שהרופאים הבטיחו… אובדן הזיכרון היה זמני.
הזיכרון שב אלייה.
היא וקובי התחילו לצאת….
שבוע נותר לניתוח של ליאת !
מיטל? שבוורה….
אבל התחילה קשר עם אותו החייל שהכירה באוטובוס.
באותו הזמן שהוא ביקש ממנה שיחה, הוא התקשר לפלא' שלו…
ושמר את המספר שלה, וכך התחיל הסיפור ביינהם.
היא מנסה להיות איתו ובכך ,לשכוח את עדי.
ועידן? על עידן הנחיתו בשורה… ששינתה את חייו.
~
"ייאלה עידן תתעורר.."
צעקה אחותי הקטנה, והסיטה את הוילונות.
"תני לישון עוד קצת"
צעקתי והפכתי את הכרית על ראשי
"לא יכולה.. אתה בעצמך אמרת להעיר אותך מוקדם.. אתה צריך ללכת לדבר עם ליאת עידני"
אמרה וישבה לצידי על המיטה.
"קום"
אמרה שוב וליטפה את פניי
"קם.."
אמרתי ללא חשק והסתובבתי לצד השני
"טוב אני רואה לא הולך בטוב.."
אמרה ומשכה מגופי את השמיכה
"יואאאאווווו קופה אם אני קם את מתה"
צעקתי לה, הייתי עם בוקסר.. קפאתי מקור
"תהרוג העיקר תקום כבר !"
צעקה ויצאה מחדרי,
"קרצייה"
צעקתי בקול וקמתי מהמיטה.
נכנסתי לשירותים, עשיתי מה שצריך ויצאתי..
התארגנתי וירדתי למטה.
"בוקר טוב שמנה.. תודה"
"אין על מה.. אווףף, עבודה קשה להעיר אותך
אבל בכל זאת, בוקר טוב"
חייכה ונתנה לי נשיקה קטנה בלחי.
"סעממממממק אני מפחד.."
"אין מה לעשות עידני, אתה חייב.."
אמרה והתיישבה מולי בשולחן
השפלתי את פניי, את מבטי…
עייני האדימו, כמעט שהתחלתי לבכות..
עצרתי את עצמי וקמתי להכין לי נס.
לא רציתי לבכות מולה, מול אחותי..
הכנתי לי נס והלכתי לחדר של אמא…
התגנבתי בשקט , ההורים ישנו.
הוצאתי מהמגירה של אבא את קופסאת הסיגריות שלו ויצאתי בחזרה לפינת האוכל.
"עידן!? מזה?!"
שאלה ספיר בזמן שהדלקתי את הסיגריה
"מזה מה?"
שאלתי בתמימות, ולקחתי שאחטה ארווכה..
"ממתיי אתה מעשן?"
שאלה בעצבים, והסתכלה עליי בגועל
"מהיום.."
עניתי ביובש , מוציא עשן…
"לא מתאים לך בכלל… אתה הריי נגעל מסיגריות"
אמרה וקמה,
התחילה לפנות את השולחן
"תרימי גם את הטוסט שלי.. תודה, אבל אנ'לא רעב"
"עידן תפסיק! "
אמרה, כמעט שצעקה , והתיישבה מולי בחזרה.
"אתה לא יכול להתנהג ככה רק בגלל המצב הנוכחי,
זה יעבור! אתה תיראה שאתה תתגבר על זה, ועלייה.!
גם לי לא קל להפרד מתומר אנחנו כמעט 9 חודשים ביחד..
אתה חושב שקל לי? לא! אבל זה המצב, אנחנו צריכים להתחיל להתרגל אליו"
"דיי ספיר מה את מבינה בכלל? אני וליאת זה משהו אחר, היא כבר חלק ממני ספיר תביני אותי..
קשה לי"
אמרתי וכיביתי את הסיגריה,
הדמעות החלו למלאות את עייני שהאדימו..
"אני לא יכול עם פרידות.. קשה לי, ועוד ממנה.."
אמרתי וכבר נשברתי,
עצם העובדה שאני לא יהיה איתה יותר, שברה אותי.
התחלתי לבכות.. כמו תינוק
"אף אחת לא תחליף אותה, בחיים אבל"
אמרתי בבכי וספיר התקרבה לחבק אותי
"לא ספיר.. אל תחבקי אותי, גם ככה קשה לי.. זה ישבור אותי יותר"
היא התרחקה ממני..
"יהיה בסדר דנדי.."
לחשה והמשיכה בשלה..
לקחתי את הפלאפון שלי וחייגתי לקובי,
הייתי חייב לדבר עם מישהו.
---
התעוררתי בבוקר מצלצול הפלאפון שלי,
הוצאתי אותו ממתחת לכרית והסתכלתי על הצג
"עידן האח" הופיע על מסך הפלאפון…
שפשפתי את עייני, ועניתי.
---
"ה…לו?"
ענה בקול ישנוני
"אתה יושן אחי?"
"כן… קרה משהו כפרה?"
"חייב לדבר איתך אחי.. קום תתארגן רבע שעה אני בא לקחת אותך"
"לאן כפרה מה קרה?"
שאל , היה נשמע מופתע…
אני אף פעם לא אומר לקובי שאני 'חייב לדבר איתו' …
נשמעתי כמו כוסית \=
"ייאלה בלי שאלות כפרה תתארן ב10 וחצי אני אצלך "
"טוב אח שלי אני קם.."
אמר, והתמתח
"אתה נשמע כמו אריה שואג שאתה מתמתח"
צחקתי,
"חופשייי, גם מורן אומרת לי אתזה"
צחק גם הוא,
"טוב ייאלה כפרה תתארגן אני ייתן ך צלצול תיצא החוצה"
"טוב גבר ביי"
ענה וניתק.
"עידן… ניראלי שיש לי רעיון בשבילך"
צצה ספיר משום מקום
"הבהלת אותתיייי."
היא צחקה,
"תקשיב שנייה.."
"מקשיב.."
הסתקרנתי ,
"יש לי רעיון…
בגלל שקשה לך ללכת להפרד ממנה פנים מול פנים..
ובטלפון אתה לא תעשה את זה כי זה ייצא הכי מגעיל שבעולם…
ומכתב, אתה לא יכול לכתוב לה.. כי היא לא תוכל לקרוא אותו.
אז.. פשוט תיקח קלטת ותקליט את עצמך.. קלטת של טייפ.."
"להקליט את עצמי?"
שאלתי מרים גבה, זה נשמע לי ממש טיפשי..
"כן.. פשוט שפוך את כל מה שבלב, ופשוט תסביר לה בקלטת..
שלא העזת לעשות את זה פנים מול פנים.. זה ייצא הכי טוב לפי דעתי…"
"אוווח… אני רוצה להשאר אצל סבא וסבתא."
אמרתי, והשפלתי את עייני…
הרגשתי את המרירות חונקת את גרוני, מאיימת לפרוץ כל דקה לבכי תינוקי.
הכל התערבב עם הכעס, העצב…
והכי, עם שברון הלב.
"אין מה לעשות עידן… לך תדע, אולי ביום מין הימים נחזור…
אולי ההורים ייראו שהם לא מסתדרים שם מבחינה כלכלית, או כמל בחינה אחרת
ויחליטו לחזור.."
"חלאס ספיר על מי את מנסה לעבוד? עליי או על עצמך?
כי אם זה עליי זה ממש לא הולך לעבוד לך… ההורים נוסעים לשם בגלל שהובטח להם עתיד כלכלי טוב יותר..
אז ניראה לך באמת שהם יחזרו בגלל ה'מצב הכלכלי' ? "
אמרתי מחקה אותה..
"בקיצור.. אני לא רוצה לריב איתך עידני.. אני מבינה את הכאב שלך, כי כמה שאני קטנה ממך בשנתיים..
גם לי כואב להפרד מתומר, וזה שאני טיפה יותר קטנה.. לא אומר שאין לי רגשות.. גם לי קשה עידן
אבל אנחנו נעבור את זה… ניהיה שם אחד בשביל השנייה תמיד.. אין מה לעשות, זה מה שההורים החליטו עידן..
וזה מה שיהיה! תכניס לעצמך את זה טוב טוב לראש עידן! אנחנו לא יכולים לשנות את ההחלטה שלהם.."
"חלאס להיות רגשנית זיינת לי בשכל כבר!"
התפרצתי ,
"טוב עידן אני הצעתי לך משהו!"
התעצבנה,
"אם ליישם אותו או לא? זאת כבר החלטה שלך.."
אמרה בעצבים וקמה ממקומה
"שיהיה לך יום טוב.. ותחשוב על מה שהצעתי לך לעשות.."
נשקה ללחיי,
"תחשוב על זה.."
חזרה על דברייה, ונעלמה.
התעלמתי ממנה,
היא פשוט הרגיזה אותי בכל מה שאמרה.
למרות שצדקה בהכל …
לקחתי את הפלאפון שלי, כסף קטן ומפתחות של האוטו
יצאתי מהבית ונעלתי אחריי,
נכנסתי לאוטו, ובדיוק שהתנעתי הפלאפון שלי צלצל
זה היה קובי, מיהרתי לענות.
"אני בדרך כפרה"
"טוב נו ייאלה ייבשת אותי אני בחוץ מחכה"
התעצבן,
"טוב ביי אחי 2 דק' אני אצלך"
השבתי, וניתקתי את השיחה.
ייצא לי ממש מכוווועררררר.....
הכתיבה על הפנים היום,
אני בלי מצברוח אז ייצא ממש מחריד.
מצטערת,
שבת שלוום..




