השנים הרזות

זאת כתבה שמראה על איך מישהי הייתה שמנה ואז כשהיא ירדה
כל החיים שלה השתנו ולא טוב לה עם זה
היא התחילה לפגוע בגוף שלה בעצם נהיו לה בעיות של הפרעות אכילה
אני חושבת שזאת כתבה שכדאי לקרוא!

הכעס הגדול שלי התחיל ביום שגיליתי שהוא רזה. ולא סתם, אלא ב-20 קילו. שלושה חודשים לפני כן הוא החליט לעזוב הכל - כולל אותי - ולנסוע עם בת הזוג שלו (כן, הוא בגד בה איתי) לחצי שנה בארצות הברית, כדי להמציא את עצמו מחדש. ובזמן שהוא המציא את עצמו מחדש כקיסם שיניים חטוב, אני הקדשתי את החודשים שלו בחו"ל כדי להטליא את הלב השסוע שלי.

שלושה חודשים אחרי הנסיעה שלו, מצוידת ב-12 קילו נוספים שהתווספו למשקל הכבד ממילא שסחבתי עד אז, פגשתי מכרה משותפת. היא לא ידעה על הרומן, ושמחה לספר לי שההוא בשיא פריחתו, שהשיל כמות עצומה של קילוגרמים ונראה נפלא מתמיד. כשהיא הלכה נשארתי ממוסמרת לרצפה, כמו מרצפת סדוקה. מבעד לערפל שאפף אותי חילחלה הכרה חדשה, משתקת: הוא המשיך בחיים שלו. הוא מאושר. הוא רזה. טוב לו. זאת היתה הכרה כל כך מטלטלת, שהיא סוף סוף גרמה לי להתפכח.

ואז, רק אז, הצלחתי לשנות פאזה: במקום להתבוסס בביצת הכאב כמו שעשיתי עד אותו יום, התחלתי לכעוס. ובשונה מהיום, עשור אחרי, לכעוס בגיל 22 היה כמו שרפה אדירה. היה ברור שאם לא אעשה משהו עם הכעס הזה, אפגע בעצמי. זה היה או להתאבד - או לקחת את הכעס העצום והנורא הזה ולתעל אותו לאנשהו. לאיזשהו מקום שיכאיב לאיש הרזה והשפל ששבר את ליבי.

פקידת שומן
את כל זה אני מספרת לכן כדי שתבינו מה גרם לי להפוך מבחורה שמנה, ששוקלת כמעט 100 קילו, לבחורה רזה שמגרדת את ה-66 קילו מלמטה. זאת פשוט היתה הנקמה היחידה שנשארה לי. זאת היתה הפעם הראשונה שרציתי להשיג שליטה על החיים שלי. לנצח את העולם בחוקים שלו. להיות רזה. עד אותה שנה אמנם דגמתי מגוון רחב של דיאטות ואף הצלחתי ברובן יפה, רק שאף פעם לא ידעתי - וכנראה שגם לא ממש רציתי - לשמור על התוצאות שהשגתי. למה? כי האמת המרה, כפי שהבנתי שנים מאוחר יותר, היא שאהבתי את השומן שלי אהבת נפש.

זכור לי היטב טקס יום שישי שהייתי עורכת מדי שבוע בדירתי השכורה. הייתי קופצת למאפייה, רוכשת 50 יחידות בורקס - ואני באמת מתכוונת ל-50 - חוזרת הביתה, נכנסת למיטה, סוגרת את הסלולרי, מכבה את האור, מעלעלת בעיתונים ומחסלת אותם אחד אחד תוך פחות משעה. יכולתי להרגיש את חלקיקי השומן סכים את איברי, מזגגים אותם מבפנים, מפעפעים לתוך העורקים כמו עירוי מורפיום, מתגבשים לכדי שריון שומני וצמיגי, מפתים אותי להתמסר להם כמו לעיסוי משחרר בשמן גוף ריחני וחמים. כשאכלתי, במילים פשוטות, הייתי מסוממת. לא הייתי צריכה להרגיש, להיזכר, לכאוב. לא הייתי צריכה להתמודד עם שום דבר חוץ מהשאלה מה אוכל עכשיו. זה היה כל כך קל, כל כך מרגיע, כל כך מודחק.

והפכתי את האוכל לשומר הסף. תפקידו העיקרי היה לוודא ששום רגש אמיתי לא יחמוק החוצה לעולם. רק שהקטע עם סמים הוא שמתישהו את תמיד נופלת על טריפ רע. וכשהטריפ מספיק רע זה יוצר אצלך טראומה כל כך גדולה, שאת מחליטה להפסיק. הטריפ הרע שלי הגיע בצורת שברון לב. הכאב היה כל כך גדול, שהוא חדר דרך ענן האכילה הממסטל שאפף אותי וגרם לי לחזור להרגיש. וכשהתחלתי להרגיש, ידעתי שאני לא יכולה לחזור אחורה. ידעתי שהגיע הזמן להיגמל.

אמא אפתה עוגה
שאלת השאלות בענייני דיאטות היא מה גורם לאדם לקום בבוקר ולהגיד "עכשיו" במקום "מחר". אם תשאלו אותי, צריך מניע רב עוצמה, ברמה של להיות או לחדול, כדי לוותר על אוכל. מדובר בסם כל כך ממכר, שכוחות הנפש שנדרשים כדי להיפרד ממנו כמקור מפלט, כדי לצמצם אותו למקום מרוסן ונשלט, הם כמעט על-אנושיים. לי היה את הכעס בתור מניע, אבל יותר מזה - היה לי גם דד ליין. ידעתי שהמנוול חוזר לארץ תוך שלושה חודשים, ובפרק הזמן הזה התכוונתי לעשות הכל-כולל-הכל כדי להפוך לרזה.

"אבל איך עשית את זה בתכלס?", זה מה שכולם תמיד שואלים. ואני תמיד עונה: "זה באמת משנה?". גם אם נניח שהתחלתי בשיטת הפרדת פחמימות מחלבונים - מה שאכן עשיתי - השיטה מיצתה את עצמה די מהר. האמת היא שבשורה התחתונה, לא באמת היתה לי שיטה. פשוט סתמתי את הפה וחישבתי קלוריות. בלי הנחות ובלי קיצורי דרך. מרגע שהחלטתי לצאת לקרב, היה לי ברור שאוכל לא יכול להיות מפלט יותר. לא עבורי.

עד שהוא חזר צנחה מגופי הנגלה הראשונה של הקילוגרמים, 15 במספר. עשרה נוספים ירדו בחצי השנה שאחרי, ועוד תשעה במהלך השנים שבאו אחר כך. ועם כל קילו שירד, הבנתי שהמנוול לא היה הסיבה היחידה לכך שבחרתי להיות שמנה. היו גם חוסר ביטחון עצמי, סכסוך עם הגוף והמיניות שלי, הרס עצמי, ועוד שורה ארוכה של תסביכים אופייניים לבת 22 ממוצעת. אבל מעל הכל ולפני הכל היתה אמא שלי, שבמשך כל שנות התבגרותי לא הפסיקה להסביר לי שהחיים יהיו הרבה יותר טובים אם רק ארד כמה קילוגרמים. ובזמן שפירטה באוזני את התיאוריה הנ"ל, פרסה לי עוד פרוסת מעוגת השמרים שרכשה מדי בוקר במאפייה.

כל השנים נאבקתי במודל הנשי הבלתי אפשרי שהיא הציבה לי - מודל רזה, יפה, מרשים, מטופח, נטול פגמים לכאורה. מודל שכל כך איים עלי, שפשוט העדפתי להפסיד לו מראש. היא טיפחה את עצמה, אני הזנחתי את עצמי. היא היתה רזה, אני אכלתי בלי חשבון. היא השקיעה בלבוש, אני לבשתי סמרטוטים. להודות שאני רוצה לרזות היה להודות שאני עוברת לצד שלה. שאני מוכנה ורוצה להיות דומה לה. זה היה להודות שאני צריכה לצאת לקרב איתנים מול מודל נשי עם סטנדרטים כמעט בלתי אפשריים. וגרוע מזה, שאני עלולה להפסיד.

והיתה גם הדואליות הזאת, יד אחת לוקחת ממני את הצלחת באמצע הביס והשנייה מגישה לי מנה נוספת. כעסתי עליה במשך שנים, עד שהתחלתי להבין שזאת היתה הדרך שלה לשרוד. כי גם אמא שלי - וזה החלק הבאמת אירוני של הסיפור - היתה נערה שמנה. גם היא גדלה כבת לאמא שפיטמה אותה ללא רחמים. וגם היא המציאה את עצמה מחדש כאישה רזה, רק שכדי לשמור על ההישג הזה היא נאלצה לנקוט כמה תכסיסים מלוכלכים.

אחד התכסיסים הנפוצים היה לשכנע את הפראיירית הקרובה ביותר למקום מגוריה להגשים את הפנטזיות הקולינריות שלה במקומה. כך קרה שבכל פעם שאמא שלי רצתה לאכול עוגת גבינה, היא פשוט שכנעה אותי לאכול אותה במקומה. זה היה מכוער, נכון, אבל מבחינתה זה היה אמצעי הישרדות הכרחי. עד כמה הכרחי? את זה הבנתי רק שנתיים מאוחר יותר, כשהפכתי לבחורה רזה וגיליתי שאני עושה אותו דבר בדיוק לשמנים אחרים.

לצאת לקרב נגד השומן שלי היה, אם כן, לצאת לקרב נקמה כפול: במנוול ובאמא שלי. אלא שמסע הנקמה הזה התברר בהמשך כמסע התבגרות שכל קשר בינו לבינם היה קלוש. במהלך המסע הזה השלתי מעלי לא רק את הקילוגרמים המיותרים, אלא גם כמה תפיסות נאיביות. כמו למשל את האמונה שיום אחד יופיע גבר שיאהב אותי כמו שאני. כמו האמונה שאימהות לא מתחרות בבנותיהן. כמו האמונה שמה שבאמת חשוב בחיים זה היופי הפנימי. נתתי לעולם צ'אנס להוכיח לי שהקלישאות האלה באמת נכונות - וגיליתי שהוא שיקר לי כל הזמן.

והכוסית הזאת היא אני
שלב הירידה במשקל דומה מאוד לשלב הביניים המכוער של תספורת: את כבר לא מספיק שמנה להיחשב לדבה, אבל עדיין לא מספיק רזה להיחשב לכוסית. זה השלב האפור, המייגע, האכזרי. השלב שבו את רק משקיעה מאמץ, ועדיין לא מקבלת שום פרס. לא פלא שזה גם השלב שבו רוב המדאייטים נשברים. התזונה העיקרית בחודשים האלה היא אמונה, לא מאכלים דלי קלוריות.

העניין הוא שהייתי כל כך מודחקת, שאפילו לא הבחנתי ששלב הביניים נגמר. גם אחרי שעברתי את סף ה-15 קילו פחות, עדיין המשכתי להזניח את עצמי. עדיין לבשתי בגדים ענקיים, סירבתי להתאפר ולענוד תכשיטים, או באופן כללי לעשות איזושהי פעולה שתדגיש את החיצוניות שלי. הייתי רגילה להסתיר, לעמעם, לטשטש. לא הבנתי שהגיע הזמן ללמוד להבליט.

שירלי היתה אחראית למהפך הסופי. באחד הימים היא התיישבה על השולחן במקום עבודתי והודיעה לי נחרצות שככה אי אפשר יותר. "בשביל מה רזית כל כך הרבה אם את לא עושה עם זה כלום?", שאלה במפגיע. נהמתי עליה שתעזוב אותי, אבל היא לא נבהלה. שעה אחר כך היא גררה אותי לדירתה, ושם כפתה עלי להתיישב על כיסא, איפרה אותי בפעם הראשונה בחיי, והלבישה אותי באחת מחולצותיה נדיבות המחשוף.

עצמתי את עיני במשך כל התהליך הזה. בפעם הראשונה הבנתי כמה אני פוחדת לבקוע מהגולם שלי. כבר לא הייתי גולם, זה נכון. כבר הייתי פרפר. אבל הייתי פרפר קטן, אפור, מרוט ובעיקר מבולבל. חפרתי וחפרתי בתוך הגולם שלי עד שהצלחתי לצאת החוצה - ואז גיליתי שזה היה החלק הקל. כי החלק הקשה בלצאת מתוך הגולם של עצמך הוא לא ההיחלצות עצמה, אלא הרגע שבו את מבינה שהגיע זמנך לפרוש את הכנפיים שלך במלוא תפארתן ולעוף.

לא הרגשתי כלום בשניות הראשונות אחרי שפקחתי את העיניים מול המראה. אני זוכרת את עצמי בוהה בבבואתי, מסתובבת לצד ימין ואז לצד שמאל, מוודאת שאין בליטות מיותרות. בוחנת את הפנים המאופרות מקרוב, את מפתח החזה החשוף. זאת היתה הרגשה משונה, קצת כמו חוויה חוץ גופית. בשום פנים ואופן לא הצלחתי לקשר בין האישה שנשקפה אלי לבין עצמי. מכירות את האמונה הזאת שלכל אחד יש תאום באיזשהו מקום בעולם? ובכן, אני הרגשתי שפגשתי את התאומה הזאת, והיא נראתה הרבה יותר טוב ממני.

כשערפל הבהלה וההתרגשות החל להתפוגג, קלטתי שמשהו הרבה יותר גדול מנקמה התרחש כאן. כשהחלטתי לרזות חשבתי רק על הכעס, אבל עכשיו, כשעמדתי מול התוצאה שהשגתי, הכעס הפך פתאום לשחקן משנה. בפעם הראשונה בחיים שלי הייתי רזה. באמת רזה. ופתאום המרחק ביני לבין הגבר המנוול התגלה כהרבה יותר גדול מהמרחק שבין תל אביב לניו יורק.

בסוף, אגב, נתקלתי בו. זה היה במסיבה של חבר משותף, ואני הייתי רזה, מאופרת, לבושה בשמלה צמודה. רגע סינדרלה מושלם. לקח לו כמעט רבע שעה לזהות אותי. לקח לו עוד רבע שעה להציע לי להיפגש ולחדש את ימינו כקדם. כשאמרתי לא - זה היה מתוק, לא אכחיש. אבל ההישג כבר פחות עניין אותי. ככה זה עם נקמות: כשהן יוצאות לפועל, הן תמיד מרגישות פחות רלוונטיות.

החיים זה לא מה שהבטיחו לי
אצל רוב השמנים שלכודים בלופ של דיאטה נצחית, החלק שבו הופכים לרזים הוא ההפי אנד. זה החלק שבו את מתבקשת לצעוד אל עבר השקיעה ולחיות באושר ובעושר עד עצם היום הזה. אבל מה שרוב האנשים לא מבינים זה ששם ההתמודדות האמיתית שלך רק מתחילה.

האמת היא שלא היה לי מושג מה לעשות עם הסטטוס החדש שלי כבחורה רזה. לא ידעתי איך להתמודד עם המבטים החדשים שקיבלתי מבחורים ברחוב, עם היחס השונה בראיונות עבודה, עם התדהמה שאחזה בבני משפחתי ובמכרי. אף אחד לא הכין אותי לתחושת ההתערטלות הציבורית שהרזון העניק לי. לראשונה בחיי כבר לא הייתי שקופה. כולם ראו אותי, וזה גרם לי להרגיש ערומה לחלוטין.

כשהייתי שמנה הייתי מוגנת. חוץ מעלבונות רחוב נפוצים שלמדתי איך למדר, אף אחד לא הצליח לגעת בי באמת. אבל כשהפכתי לרזה גיליתי שהחיים דופקים לי על הדלת ודורשים שאצא לקראתם, וזה הפחיד אותי פחד מוות. כל עוד את שמנה, איש לא מצפה ממך לכלום. לא ציפו ממני להצליח בעבודה, למצוא אהבה, להפוך לחיה חברתית. אם השגתי את אחת המטרות האלה, זאת היתה הפתעה לטובה שתמיד עמדה בצל השומנים שלי. "נו, אז היא מצליחה בעבודה", תמיד היה מישהו שאמר, "אבל מה זה שווה אם היא שמנה".

כשאת רזה, כל חוקי המשחק משתנים לחלוטין. הציפיות של מי שמסביבך עוברות מהפך של 180 מעלות. אם את כבר לבושה במדי כוסית, רומזים לך, אז כדאי שתתחילי לתפקד כמו חיילת בצבא הכוסיות. תצאי לדייטים לוהטים, תשיגי ג'ובים מגניבים, תטפחי חוג חברים מרשים ובעיקר תהיי מאושרת ואסירת תודה.

החלק הכי מבלבל היה השינוי הגורף ביחס של בחורים - פתאום הפכתי לאובייקט מיני. עד אז הייתי רק אובייקט לעלבונות; אובייקט שהאנושות יכולה להביט בו, להיאנח ברווחה ולהגיד, מזל שאני לא כזאת. הייתי האובייקט שאפשר תמיד להעביר לו את החתיכה האחרונה של הפשטידה, אבל אובייקט מיני אף פעם לא הייתי. גם לא עם המנוול. אם פעם הייתי נכנסת לפיק-אפ בר והפחד היה שיטווחו בי עלבונות, עכשיו הפחד העיקרי היה שיטווחו בי הצעות לסקס. ההבדל כולו התמצה במבטים שנשלחו אלי: פעם זה היה מבט משועמם שמרפרף עלי וממשיך הלאה. עכשיו המבטים נעשו נוקבים, תובעניים, דורשים מענה.

אבל אני לא ידעתי איך עונים להם. לא הכרתי את השפה. חלמתי על הזרקור החברתי. חלמתי לעמוד באורו, כמו כולם. רדפתי אחריו במשך שנים, עשיתי הכל כדי להיכנס לתוכו - ואז, כשהוא כבר הופנה אלי, מצאתי את עצמי מסוככת על גופי הערום בידיים רועדות ושואלת, "למה אתם מסתכלים עלי?".

אף אחד לא סיפר לי שכשאתנתק מחבל הטבור של השומן, אצטרך להתנתק גם מכל מי שאפיין את התקופה הזאת בחיים שלי, כולל החברה הכי טובה שלי. היא היתה שמנה בדיוק כמוני. שותפה לטקסי האכילה שלי, להימנעות שלי מהחיים. ולפתע מצאתי את עצמי בוגדת בה. עוברת צד. ראיתי את המבט שלה עוקב בדאגה אחרי הגוף שלי, שהלך והשתנה. כל קילוגרם שירדתי הכביד יותר על הספינה השוקעת של החברות שלנו.

בסרטים הוליוודיים תמיד רואים איך הגיבורה שעושה לעצמה מייקאובר מזניחה את החברה הטובה הוותיקה שלה, ואחר כך לומדת את הלקח וחוזרת על ארבע. הייתן מצפות שככה זה יהיה גם אצלי, אבל זה היה הפוך: בפועל היא היתה זאת שבעטה אותי מחייה. אני אפילו לא חלמתי להיפרד ממנה. אחרי הכל, היא היתה האדם היחיד שאהב אותי כמו שהייתי. אבל הרזון החדש שלי היה בגידה קשה מדי, כואבת מדי. היא ניסתה לפרגן לו, באמת ניסתה, אבל בסוף ויתרה. כעסתי עליה, אבל גם הבנתי. בסופו של דבר, אף אחת לא רוצה להיות החברה השמנה של הבחורה הרזה.

והיה גם העניין של הסקס. בואו נניח את זה על השולחן: אמור להיות לך הרבה יותר קל להתערטל בפני מישהו כשאת יודעת ששום דבר לא ייזל משום כיוון. כשאת יודעת שתיראי סבבה גם מלמעלה וגם מלמטה וגם מרוב הזוויות. וזה אכן קרה. באמת הרגשתי יותר נוח לחשוף את הסחורה. אבל להגיד לכן שנהניתי יותר מהסקס עצמו? להגיד לכן שהרגשתי יותר מחוברת לגוף שלי, למיניות שלי? ממש לא. קיבלתי יותר ביטחון עצמי מיני מזויף, זה נכון. ידעתי להרים מופע אור-קולי במיטה ולדעת שהוא ייראה מצוין. אבל בפנים הייתי עדיין מכווצת לממדי גלעין של אפרסק. ומבוישת. ועצורה. ונטולת יכולת לבטוח במישהו מספיק כדי להשתחרר.

לולב נולד
אני יודעת מה אתן הולכות להגיד: החצופה הזאת מעיזה לטעון שהיא כוסית ולא טוב לה. יאללה, שתלך לחפש. כל כך רע לה? שתחזור להיות שמנה. נראה אותה. והאמת? הייתי מתה לדעת שיש לי את האפשרות לחזור להיות שמנה. הייתי שמחה לדעת שאם יום אחד זה יקרה, זה לא יהיה כל כך נורא. אבל החברה לימדה אותי בדרך הקשה שזה לא יהיה ככה. בעצם העובדה שהיא התחילה לכבד אותי רק אחרי שרזיתי היא הוכיחה לי כמה בוז שקט היא רחשה לי כשהייתי שמנה.

אבל הרי אני עצמי לא השתניתי. רק העטיפה החיצונית השתנתה. או כמו שאומרת חברתי דנה: "באמת תודה לכם שבאתם דווקא עכשיו. תודה לכם על כך שלעולם לא אאמין שאתם אוהבים אותי בזכות עצמי, אלא רק בזכות העטיפה הזאת. והכי תודה לכם על כך שמהיום אני תמיד איצמד לרזון שלי בבעתה כל חיי, מהפחד שאם ארפה ממנו - אתם תבוזו לי כמו שבזתם לי קודם. כי הרי כולנו יודעים שאם תחזרי להיות שמנה, איש לא יקום ויגיד: היי, זאת עדיין אליען. אז היא יותר שמנה עכשיו, אז מה?".

ואז עולה השאלה, איך אפשר לאהוב באמת גבר אם תמיד אחשוד בו שאחת הסיבות שהוא איתי היא שאני רזה? איך אדע אם הוא באמת אוהב אותי, או שהוא מנופף בי כמו בגביע? החשד הזה ילווה אותי כל חיי. הוא אף פעם לא יאפשר לי להרגיש מוגנת. זה המחיר הכבד ביותר שאת משלמת כשאת מבקרת בשני העולמות, זה של השמנים וזה של הרזים. אחרי שחזית בזיוף החברתי במלוא כיעורו, אחרי שהבנת שתמיד ישייכו שומן לכישלון אישי וחברתי, לעולם לא תרגישי בטוחה באמת במה שיש לך.

וזאת כנראה גם הסיבה לכך שהתחושה העיקרית שליוותה אותי בשנים שאחרי ההרזיה היתה תחושה של כוכבת אינסטנט. וממש כמו תהילתם של בוגרי כוכב נולד, גם אני הרגשתי בשנים הרזות הראשונות שלי שההישג הזה זמני. וזה פחד שמלווה כל שמן לשעבר - שברגע שיתחיל להרפות ממשמעת האכילה, יאבד שליטה ויחזור לממדיו הקודמים. הפחד הזה בדרך כלל נרגע כשהשנים חולפות ואת מבינה שגם אם את עולה קילו או שניים מדי פעם, זה לא באמת סוף העולם. וכך זה באמת קרה אצל רוב השמנים לשעבר שהכרתי, חוץ ממני. כי אני, לצערי, לא סמכתי על עצמי ולו לרגע אחד.

וכך, במקום שהפחד להשמין ילך וישכך, הוא הלך ותפח עד שהפך לבעתה משתקת. אם במשך בשנים הראשונות הפחתתי ממשקלי באמצעות אכילה מאוזנת ובריאה, הרי שככל שהשנים חלפו והפחד גדל, האכילה שלי החלה לאבד משפיותה. ואז זה קרה. מבלי להרגיש מתי ואיך, לאט לאט, התחלתי לחצות את הגבול.

השתחררתי מגולם אחד רק כדי להתחפר בתוך גולם אחר. החלפתי טקסי אכילה בטקסי הרעבה, שנאה עצמית בשנאה עצמית. כן, אני יודעת שזה מאכזב אתכן. רציתן לשמוע סיפור על ניצחון גדול, גם אם הוא מלווה בטעם לוואי מריר של פיכחון. רציתן לשמוע על התחלה חדשה, על התבגרות, על השלמה. אבל מה שלא רציתן לדעת זה שלפעמים הניצחון הולך רחוק מדי עד שהוא הופך להפסד שני, גרוע מהראשון.

בסופו של דבר תפסתי את עצמי בזמן והלכתי לקבוצת תמיכה. היום אני בריאה, תודה לאל, אוכלת שלוש ארוחות ביום ושומרת על משקל יציב. אבל גם שבע שנים אחרי שהפכתי לבחורה רזה, אני עדיין חיה תחת אימה מתמדת שהסטטוס הזה זמני. כן, הפחד מהשמנה לא נעלם. הוא עדיין שם, במלוא תפארתו, מזכיר לי כל הזמן מאיפה באתי ולאן אני עדיין עלולה ללכת.

מואה ענקית
אוהבת מלאאאאאאאאא
*+*נאפי-מורני*+*